השוואה בין הבולשביקים בברסט-ליטובסק ושיחות השלום הנוכחיות בפיליפינים

ב-3 במרץ 1918, הבולשביקים נאלצו לחתום על הסכם ברסט-ליטובסק עם הגרמנים שהיו חזקים בהרבה ומחומשים טוב יותר. כדי להציל את המהפכה הרוסית מלהימחץ בידי הצבאות האימפריאליסטיים היה על הבולשביקים להוציא את רוסיה ממלה"ע הראשונה. זאת על מנת להרוויח זמן. מכל מקום, ההסכם מנע קורבנות ללא צורך נוספים, ואפשר לרפובליקה הסובייטית להסב את תשומת הלב לעניינים הפנימיים הבוערים במקום להיות טרודים באפשרות של פלישה של צבאות אימפריאליסטיים. הדרך בה ניגשו הבולשביקים לשיחות השלום של ברסט-ליטובסק נתנה להם הזדמנות לקדם את המאבק לשלום באמצעות הפצת רוח המהפכה בין המוני הפועלים של כל הארצות המשתתפות במלחמה (גרמניה, איטליה, הונגריה, צרפת וכו'). הם הוקיעו את המלחמה כמאבק בין מעצמות אימפריאליסטיות וכן כנגד מעמד הפועלים. למעשה, לפני סופה של אותה שנה התחילה המהפכה בגרמניה.

כך הציג לנין את השאלה: "לנהל מלחמה כדי להשליך את הבורגנות הבינ"ל, כלומר מאבק מעמדי, הנו קשה פי מאה, ומסובך יותר מאשר המלחמה השגרתית העקשנית ביותר בין מדינות, ולסרב מראש להשתמש בניגוד האינטרסים (ולו באורח זמני) שבין אויביך, לסרב להתפשר עם בעלי ברית אפשריים (למרות שרק באופן זמני ומותנה) � האין זה מגוחך באופן קיצוני?". (מחיבורו של לנין, האולטרא שמאלנות � מחלת הילדות).

הבולשביקים נאלצו לעצור את פעולותיהם הצבאיות כנגד גרמניה. לא הייתה בידם כל ברירה. אולם הם ניצלו את השבועות בהם התנהל המו"מ כדי להרוויח זמן (ובה בשעה קידמו את התנועה המהפכנית בגרמניה) וכדי להוקיע את האויב המעמדי וכדי לקרוא להתקוממות בינ"ל כנגד כל הממשלות הקפיטליסטיות באירופה. הם קיוו שדבר זה ייתן למעמד הפועלים הגרמני את הזמן לצמוח ולהשליך את הקפיטליסטים הלאומנים שלו. ללנין ולטרוצקי, מכל מקום, לא היו אשליות. הם הסבירו חזור והסבר כי תחת הקפיטליזם אין כל אפשרות לשלום לטווחו ארוך. למעשה, כמה חודשים מאוחר יותר, 21 צבאות אימפריאליסטיים פלשו לרוסיה המהפכנית בניסיון לחסל את הרפובליקה הסובייטית.

"תאר לך שמכוניתך מעוכבת בידי שודדים מזוינים. אתה מוסר להם את כספך, את הדרכון שלך, את אקדחך ומכוניתך. בתמורה לכך אתה נפטר מחברתם של השודדים. זוהי ללא כל ספק פשרה. לעומת זאת, יהיה קשה למצוא אדם שפוי אשר יכריז על פשרה כזו כ"אסורה בעקרון", או אשר יקרא לאדם המתפשר שותף לשודדים (למרות שהשודדים עלולים להשתמש במכונית לביצוע מעשי שוד נוספים). הפשרה שלנו עם השודדים האימפריאליסטיים הגרמנים הייתה בדיוק סוג כזה של פשרה". (שם).

טרוצקי ניצל כל יום מימי שיחות השלום כדי להוקיע באופן פומבי את המלחמה האימפריאליסטית בהשתמשו בכל ראיון עיתונאי ובכל אמצעי תקשורת המונית אפשרי. הוא ניסה להכריח את הגנרלים הגרמניים להכניס תנאי מפתח לתוך שיחות השלום: זכות ההגדרה העצמית לכל הלאומים של אירופה. זוהי אותה הזכות שהבולשביקים הבטיחו לכל העמים של האימפריה הצארית לאחר שתפשו את השלטון באוקטובר 1917. לנין כתב: "כאשר המפלגה הבולשביקית תפשה את השלטון, היא לא הותירה סימן לבעלות פרטית. אחרי שחשפו ודחו את ההסכמים האימפריאליסטיים הסודיים, הציעה המפלגה הבולשביקית שלום לכל האומות, ונכנעה לאלימות של שודדי ברסט-ליטובסק רק לאחר שהאימפריאליסטיים האנגלו-צרפתיים טרפדו את האפשרות להשגת שלום, ולאחר שהבולשביקים עשו כל דבר אפשרי להאיץ את המהפכה בגרמניה ובמדינות אחרות. "שם).

לנין נהג לומר שהמאבק המעמדי מתבצע על ידי מעמד הפועלים ומפלגתו המהפכנית וזאת בדרכים רבות, בכפוף למצב ולמאזן הכוחות: שביתות, שביתות כלליות, ויכוחים מקומיים, מרי אזרחי, תנועת איכרים, גרילה, הפגנות המוניות וכו'. השיטות משתנות אולם דבר אחד נשאר ברור: בריתות והסכמים עם בעלי ברית זמניים הם לעיתים הכרחיים על מנת לצמצם את מספרי הנפגעים והנזק וכדי לשפר את עמדתו של מעמד הפועלים בכללותו. באמת, פשרות, אפילו עם האויב המעמדי, הן לפעמים הכרחיות, ובלבד שאין כל דרך אחרת כדי להיחלץ ממצב קשה באופן קיצוני.

עמדה מהפכנית איננה נקבעת פשוט עקב העובדה שמישהו מנהל מלחמת גרילה כנגד הממשלה, כמו שאיננה נקבעת בגלל שמישהו שולט בחלק גדול או קטן יותר של הארץ. למשל, המנהיגים המאואיסטים והסטליניסטים של המפלגה הקומוניסטית בפיליפינים (CPP) התנהגו כצופים מהצד בכל פעם שהתרחשה תנועה של מעמד הפועלים בחלקי מפתח של הארץ (כמו בשטח המטרופולין של מטרו מנילה). דבר זה איננו מפתיע. זוהי עובדה שהסטליניזם הפך למכשול אובייקטיבי למהפכה בכל קצוות העולם, כולל הפיליפינים, מאחר ונקודת המוצא שלו היא שישנו חלק מתקדם בבורגנות אשר מסוגל להשלים את המשימות של המהפכה הדמוקרטית. עלינו לשאול את עצמנו היכן החלק הזה בפיליפינים? האם ישנה איזוהי מפלגה בורגנית הקוראת לנסיגה מן החקיקה נגד מעמד העובדים או המציעה רפורמה אגררית רצינית? אין חלק כזה ואין מפלגות כאלו.

אסור לשכוח כי הממשלה הפיליפינית הנה ימנית וסוכנת של האימפריאליזם. היא אחראית לשורה ארוכה מספור של מעשי דיכוי וטרור כנגד מפלגות השמאל, המיעוטים הלאומיים (מורו, לומאד ואחרים) עוד בזמן הדיקטטורה של מרקוס. כתבנו לאחרונה על השימוש שממשלה זו עושה במה שמכונה "מלחמה בטרור" בארץ זו. מכל מקום, השימוש באמצעי הדיכוי איננו משתלם תמיד. המרד בקיץ בתוך הצבא הפיליפיני מדגיש את העובדה שהמדינה הבורגנית חלשה ושקיימת אי שביעות רצון בתוך שורות החיילים. האפשרות של ניגודים בתוך הצבא לאורך קווים מעמדיים הופכת להיות אפשרית היום יותר מתמיד. אני מאמין שצריך להתייחס לשאלת שיחות השלום בין מפלגת השמאל המזוינת לבין הממשלה בהתחשב בעובדות שפורטו לעיל.

הבולשביקים איבדו הרבה חברים שנהרגו על ידי המדינה הצארית ובמלחמות, כפי שכל מפלגות השמאל של היום בפיליפינים. "בחודש שעבר (אביב 2002) נפגשו נציגי הממשלה הפיליפינית עם נציגי החלק המזוין של מפלגת השמאל RPM בעיר בקולוד שם שוחחו על ארבע נקודות עיקריות בקשר להסכם שלום הכולל שחרור של אסירים פוליטיים, הפסקת העוינות, הנפקת אישורי נשיאת נשק ל-100 חברי תנועת הגרילה ברחבי הארץ ופיתוח של קרנות למען האסירים הפוליטיים. הממשלה נדרשה להקדיש 500 מיליון פזו לפיתוח שטחים המזוהים עם מפלגת השמאל ו-10 מיליון פזו כקרן למען אסירים פוליטיים. בדצמבר בשנה שעברה, דווח כי יו"ר RPM ארטורו טאבארה

איים לסגת מהסכם השלום אם תסרב הממשלה למלא את ארבע הנקודות העיקריות שבהסכם.

"העיר בקולוד � לצבא הפועלי המהפכני � הבריגדות של אלכס בונקיאו (RPA-ABB) הובטחו 100 רשיונות מיוחדים לכלי ירייה ואולם חבריו אינם רשאים לשאת את נשקם בפומבי. זה היה אחד מן התנאים שהוצעו כתיקונים להסכם השלום שנחתם בין הממשלה ובין RPM-P, הזרוע הפוליטית של הבריגדות, בדצמבר 2000. ההסכם קבע כי הבריגדות תסייענה לממשלה בשמירת ההסכם כולל מאסר של מבוקשים כחלק מהצעדים "בוני האמון". (האינקווירר, אפריל 2002)

זה לא נשמע בדיוק כמו הסכם להפסקת אש אלא יותר כהסכם ארוך טווח. אם הציטוט שגוי או האמת שונה אנא תקנו אותנו. לנין הדגיש באופן נחרץ את הרעיון שטקטיקה יכולה לכלול הסכמים זמניים, אולם לעולם לא הסכמים ארוכי טווח עם האויב המעמדי. לא תמצאו דוגמא לסוג כזה של הסכם בכל ההיסטוריה של המפלגה הבולשביקית. אין זאת אומרת כי יש להעתיק בפרוטרוט כל דבר שלנין עשה, אולם עלינו לזכור כי הסכמים ארוכי טווח עם האויב המעמדי יכולים להיות מנוצלים על ידי הממשלה כדי להחליש את התנועה השמאלית בכללה. כמובן, אינני טוען כי יש לנהל מלחמת גרילה מתמשכת כנגד הממשלה. אסטרטגיה כזו כבר הוכיחה את חוסר יעילותה. אינני טוען כי הסכם שביתת נשק המביא לשחרורם של חברים מבתי הכלא הוא שגוי. אפשר לטעון כי ההסכם הזה הוא עדות לחולשה של הממשלה. אני אינני טוען כי קבלת כסף מן הממשלה לטובת פיתוח פרוייקטים באזורי ההשפעה של RPM היא דבר רע.

הבעיה היא אחרת. בשעה שהממשלה קרוב לוודאי תמלא הרבה פחות מאשר מה שהבטיחה לארגון באזורים בהם הוא שולט, אין ספק כי הממשלה תמשיך את צעדי הדיכוי בשאר הארץ. לדעתי, האינטרס הכללי של הפועלים יזכה לשירות טוב יותר על ידי אימוץ דפוסי ההתנהגות של הבולשביקים.זה יכלול הרחבת האופקים של המו"מ והצגת תביעות כלליות נוספות במטרה להגיע להסכם. תביעות אלו יכולות לכלול שימת קץ לטרור המדינתי (באוגוסט שעבר, 300 חיילם העלו את אותה דרישה עצמה), הפסקת הדיכוי הלאומי במינדנאו, הפסקת מה שמכונה "מלחמה בטרור" נגד כל ארגוני השמאל, מערכות רווחה ובריאות כלליות ובחינם לכל מעמד העובדים הפיליפיני והאיכרים העניים, ביטול החוקים נגד העובדים. אני מאמין כי יש לעשות זאת באופן פומבי ובקול רם על מנת להכריח את הממשלה להגיב באופן פומבי ועל מנת לאפשר לפועלים ללמוד מן הניסיון הזה. ככל הידוע לי RPM לא ניסו להעלות תנאים כאלו לממשלת ארויו. אם כל מפלגות השמאל, כולל אגפן הצבאי, היו מאמצות את המדיניות הבולשביקית בנושא זה, הן היו תורמות לחיזוק הביטחון של מעמד הפועלים הפיליפיני כולו. הפועלים היו מסתכלים באופן חיובי על ארגוני השמאל הללו וזה היה מכין את הקרקע למאבק משותף של ההמונים כנגד הקפיטליזם בפיליפינים. זו הייתה יכולה להיות הזדמנות פז להניף את הדגל של הארגונים הללו. זה היה מסייע להראות כי הארגונים הללו (במיוחד במקרה של RPM) לא נאבקים רק עבור שיפור של התנאים החברתיים של הקהילות הספציפיות שלהם אלא כי הם נאבקים למען האינטרס הכללי של העובדים כולם, בלי חשיבות לעובדה האם הם (העובדים) מזדהים עם מאבקם של הארגונים הללו. אם היו הארגונים הללו מאמצים קו כזה זה היה בגדר של מכשיר רב עוצמה בדחיית כל האשמות הממשלה והמעסיקים. אף אחד לא היה לוקח ברצינות אם הייתה הממשלה מתחילה להפיץ שמועות כנגד השמאל.

שיחות השלום והחיילים

כאשר כתבתי במאמרי האחרון העוסק בפיליפינים על הצורך להקים וועדות פעולה של "פועלים" ו"חיילים", לא קראתי להקמה מיידית של סובייטים בכל מקום בארץ. הוועדות הללו, היכן שניתן היה להקים אותן, היו משמשות כמכשירים לליבון והפצה של פרוגרמת מעבר של המהפכה. הן היו נשענות על הסקטור ה"מורד" הקיים בצבא. בעתיד, הן היו יכולות להפוך לסובייטים (או שלא), בהתחשב בתנאים של המאבק המעמדי. כרגע הן יכלו לשחק תפקיד חשוב, אפילו אם היה עליהן להתחיל במחתרת. הן יכלו לסייע בהצבת היסודות האקטיביים של מעמד הפועלים בעמדה חזקה הרבה יותר מאשר עכשיו תודות לקשרים שלהן עם החלקים המתקדמים ביותר של החיילים. אילו הייתה מפלגה מהפכנית נטועה בוועדות הללו, קרוב לוודאי שהיו דנים שם ואף פועלים באופן אינסטינקטיבי לכיוון של פרוגרמה שהייתה כוללת את הדברים הבאים:

שכר מינימום לחיילים ולפועלים בשיעור של 15,000 PHP לחודש. קצין לא ירוויח יותר מאשר 20,000 PHP.

דמוקרטיזציה בצבא, בבתי החרושת ובמקומות העבודה, קצינים ייבחרו בידי שורות החיילים על פי יושרם ומחויבותם לחיילים (ונתונים תמיד לאפשרות של בחירות מחדש). דיילי חנויות יוכלו, באופן חוקי, להיכנס למפעלים. הם צריכים להיבחר על בסיס של בחירות חופשיות הכוללות את כל הפועלים בלי חשיבות לעובדת היותם קבועים או זמניים. זכויות התאגדות וזכויות פוליטיות בבסיסים ובמקומות העבודה.

התקציב של AFP יהיה נתון לפיקוח ושליטה של נציגי החיילים. ניתן יהיה לפתוח את הספרים של כל מפעל המסרב לשפר את משכורות העובדים ולהעביר אותו לשליטת העובדים.

סיום מדיניות ה"מלחמה בטרור" והדיכוי הצבאי במינדנאו. ביטול כל החוקים המכוונים נגד העובדים וסיום הדיכוי המשטרתי של שביתות העובדים. איסור על המיליציות של המעסיקים.

נסיגת הכוחות הצבאיים של ארה"ב מן הפיליפינים וביטול "מצב המרידה" המעצים את סמכויותיהם של הנשיא ושל מפקד הצבא.

מכל מקום, הדרישות הדמוקרטיות הללו לא תענינה על ידי ממשלה בורגנית כלשהי מאחר והן פוגעות בשלטון ההון ובשליטתו על המנגנון המדינתי. רק מוביליזציה חזקה של החיילים ושל מעמד הפועלים יכולה להפוך דרישות אלו למציאות. בינתיים דיון כלל ארצי על התוכנית הזו יכול להכין מוביליזציה מעין זו. אם מפלגת שמאל כלשהי יחד עם הזרוע הצבאית שלה הייתה משתמשת במסגרת של שיחות השלום עם הממשלה על מנת לנהל מערכה עבור תוכנית כזו, אז היינו יכולים לברך על שיחות השלום! התוצאה יכולה הייתה להיות החלשה נוספת של המדינה הבורגנית בפיליפינים.

אם, במקום זאת, הארגונים השמאליים מובילים את הפועלים והאיכרים העניים לחשוב ששלום ורפורמות רציניות אפשריים תחת הממשלה הזו והשיטה הכלכלית הזו בלי מוביליזציה של הפועלים והחיילים, אזי נעשית כאן טעות רצינית ביותר. לנין והבולשביקים ניהלו מאבק נחוש כנגד הפציפיזם במשך יותר משלושה עשורים. הם גינו את השיטות של טרור אישי כמדיניות, אולם מעולם לא הצטרפו למקהלה הצבועה של הפוליטיקאים הבורגנים אשר צעקה, "אנחנו רוצים שלום חברתי! לא לאלימות המורדים! לא לאי הסדר!" התרשמותי האישית היא ש- RPM-P מתנהגת כאילו שלום וצדק חברתי ניתנים להשגה תחת הקפיטליזם באזורים מוגבלים מסוימים. מכל מקום, בפועל, אנחנו רואים בדיוק את ההפך. הממשלה ממשיכה להפציץ ולהרוג ובמדיניות הטרור. שום חוק אנטי פועלי לא בוטל. כל פעיל סוציאליסטי או קומוניסטי יודע שמה שמכונה "המלחמה העולמית בטרור" הנה בפשטות מכשיר צבאי בידי האימפריאליזם. זה עוזר להם להלחם בצורה טובה יותר במלחמה המעמדית כנגד הפועלים וארגוניהם.

אם לחזור ללנין,הפושעים המזוינים האמיתיים (ה- GRP הקפיטליסטיים, במיליציות הפשיסטיות והאימפריאליזם האמריקני) מחזיקים במורו ולומד ובפועלים הנוצרים במינדנאו כמו גם בדור הצעיר שבפיליפינים. אין לתת כל אמון לממשלה הפיליפינית. GMA איננו נותן כסף בגלל נדיבותו הרבה. במציאות לא אכפת לו מהבעיות החברתיות של הפועלים העניים בערים או בכפרים! ההבטחה (ואפילו ההוצאה המעשית) של 500 מיליון PHP (כ-10 מיליון דולרים אמריקניים) עבור כמה עשרות או אפילו מאה תוכניות חברתיות איננה משנה את הטבע הכללי של התקציב הממשלתי. במציאות זהו סכום קטן בהשוואה להוצאה הכוללת ואיננה משמעותית מבחינת הנשיאה ארויו וחבריה. וחשוב יותר, היא איננה משנה את התנאים החברתיים באזורים הללו.

מכל מקום המשמעות הפוליטית של שיחות השלום גוברת על כל הוצאה ממשלתית שולית אותה ניתן להשיג. הבה ונדמיין תסריט שבו מפלגות שמאל אחרות או קבוצות גרילה תלכנה באותה דרך של RPM-P. הסוף יהיה כמה מאות של תוכניות מקומיות מוגבלות. כל מפלגה וקבוצה תגבלנה עצמן לדאגה לשטח שבו יש לה השפעה ואף אחד לא יאבק למען מצע סוציאליסטי כללי או כנגד מה שמכונה ה"מלחמה בטרור" של האימפריאליזם. כך, בלי שינוי כללי של השיטה סכנה אחת תתעורר: מאבק בין מפלגות וקבוצות שמאל למען שיתוף בתוכניות חברתיות מקומיות, כלומר עבור כמה עצמות שממשלת המעסיקים משליכה להם.

לנין לא דיבר על פשרות "באופן כללי"; הוא ניתח מקרה קונקרטי קשה. כל סוציאליסט יודע שלניניזם מתנגד לכל פשרה או הסכם אשר אינם משרתים את האינטרס של מעמד הפועלים. אני מסכים לכך שלנין מצדיק כל פשרה או הסכם זמניים אשר יכולים לסייע למעמד הפועלים בנסיבות נתונות, במיוחד תחת תנאים קשים. כמו כן, מסוכן לזהות את המפלגה או את הבסיס שלה עם ה"מעמד". מרכסיזם איננו משחק ברפורמות, פשרות או הסכמים באופן "כללי" או "פרטי". במובן זה, לנין התעקש לכתוב: "ישנם כמה סוגים של פשרות. יש חובה לנתח את המצב והתנאים הקונקרטיים של כל פשרה, או כל שרשרת של פשרות...בפוליטיקה, אין זה תמיד כה אלמנטרי כמו בדוגמה הילדותית הפשוטה הזו. מכל מקום, כל מי שחושב שניתן למצוא עבור הפועלים מרשם אשר יספק להם פתרונות חדים לכל המקרים, או המבטיח שהמדיניות של הפרולטריון המהפכני לעולם לא תתייצב מול קשיים או מצבים מורכבים הוא פשוט שרלטן.

כפי שניתן לראות, אין לביקורת שלי על שיחות השלום הללו דבר וחצי דבר עם הביקורת של המפלגה הקומוניסטית הפיליפינית (הסטליניסטית והמאואיסטית) על ה- RPM-P. היא מבוססת על האינטרסים הכלליים של מעמד הפועלים הפיליפיני כולו, ועל ההשקפה שמהפכה סוציאליסטית בפיליפינים אפשרית ויכולה לבוא רק תחת ההנהגה של מעמד הפועלים. 

נובמבר 2003