המניפסט של האינטרנציונל הקומוניסטי המהפכני Share Tweetבשנת 1938, המהפכן הרוסי הדגול ליאון טרוצקי אמר כי “המשבר ההיסטורי של האנושות מצטמצם למשבר של ההנהגה המהפכנית.” המילים האלו נכונות ורלוונטיות להיום לא פחות מהיום שהם שנכתבו.בעשור השלישי של המאה ה-21, המערכת הקפיטליסטית נמצאת במשבר קיומי. מצבים כאלה הם לא חריגים בהיסטוריה. הם מבטאים את העובדה שמערכת חברתית-היסטורית מסוימת הגיעה לגבולותיה, ואינה מסוגלת עוד למלא תפקיד שמקדם את האנושות.התאוריה המרקסיסטית של המטריאליזם ההיסטורי מביאה לנו הסבר מדעי לתופעה זו. כל מערכת חברתית-כלכלית קמה מסיבות מסוימות. היא מתפתחת, פורחת, מגיעה לשיאה, ואז נכנסת לשלב של דעיכה. ככה זה היה עם חברת העבדים והנפילה של האימפריה הרומית.בזמנו, הקפיטליזם הצליח לפתח את התעשייה, החקלאות, המדע והטכניקה לרמות שלא היינו יכולים לחלום עליהם בעבר. ובזה המערכת הקפיטליסטית הניחה, מבלי להתכוון לכך, את הבסיס החומרי לחברה נטולת מעמדות בעתיד.אבל בשלב שאנחנו נמצאים בו, המערכת הגיעה לגבולותיה, והכל מתהפך והופך להפך של עצמו. המערכת הקפיטליסטית מיצתה את הפוטנציאל ההיסטורי שלה כבר. המערכת הזאת לא מסוגלת להוביל את החברה קדימה, והגיעה לנקודה שממנה היא לא יכולה לחזור.המשבר כרגע זה לא עוד משבר מחזורי רגיל של הקפיטליזם. זהו משבר קיומי, שמתבטא לא רק בקיפאון של כוחות הייצור, אבל גם במשבר כללי של התרבות, המוסר, הפוליטיקה והדת.התהום הגדולה שמפרידה בין עשירים ועניים - בין כמויות ענקיות של עושר בידיים של מיעוט של טפילים, ועוני, מחסור, ויאוש לרוב המוחלט של האוכלוסייה של בני האדם - אף פעם לא הייתה עמוקה יותר כפי שהיא היום.כל העובדות האלו מראות לנו את התסמינים המגעילים של המחלה של החברה הרקובה הזאת, שבשלה להפלה. הנפילה של החברה הקפיטליסטית בסופו של דבר היא דבר בלתי נימנע. אבל זה לא אומר שהמעמד הבורגני לא יכול למצוא דרכים לעכב משברים או לצמצם אותם, הוא יכול במידה מסוימת, אבל רק לתקופה זמנית.אבל באותו הזמן, האמצעים שלו לעכב את המשבר רק יוצרים עוד סתירות חדשות, שהקפיטליזם לא יצליח לפתור. המשבר בשנת 2008 היה נקודה שממנה המצב השתנה. האמת היא שמאז המשבר, הקפיטליזם העולמי לא החלים.במשך עשורים, הכלכלנים הבורגנים טענו ש״היד בלתי נראית של השוק״ תפתור את הכל, שהממשלה לא אמורה להתערב בכלל בכלכלה. אבל במשבר הזה אותם ממשלות ובנקים מרכזיים היו צריכים לשפוך כמויות ענקיות של כסף למערכת כדי למנוע את הקריסה הטוטאלית שלה.הבורגנות הצליחה להציל את המערכת רק בזה שהיא דחפה אותה הרבה מעבר לגבולותיה הטבעיים. הממשלות בזבזו סכומים ענקיים של כסף שלא באמת היה להם. זאת הייתה שיטה חסרת אחריות, והיא חזרה על עצמה במהלך מגפת הקורונה.הצעדים הנואשים האלו הובילו באופן בלתי נמנע התפרצות לא נשלטת של אינפלציה ויצירת חובות ענק במגזר הציבורי, התאגידי, והפרטי - חובות שחייבו את הממשלות לדרוך בבת אחת על הברקסים. כרגע המערכת חייבת לעבור למצב ההפוך.עידן הריבית האפסית והאשראי הזול הוא כרגע זיכרון עמום בלבד. אין עוד אפשרות לחזור לתקופה הקודמת הזאת בעתיד הקרוב – וכנראה שאף פעם לא.הכלכלה העולמית מתמודדת עם סערה מושלמת שבה גורם אחד ניזון מגורם אחר כדי לייצר ספירלה חדה כלפי מטה.העולם צועד לעתיד לא ודאי, מאופיין במחזור אינסופי של מלחמות, קריסות כלכליות וסבל הולך ומעמיק. אפילו במדינות העשירות, השכר ורמת החיים יורדת בתור תוצאה מעליית המחירים הלא פוסקת, ויש עוד קיצוצים עמוקים בהוצאות על ידי הממשלות בשביל הציבור וזה פוגע באופן עקבי ביכולת של השירותים החברתיים להביא לנו דברים כמו ביטוח בריאות וחינוך.הצעדים האלו הם מתקפה ישירה על רמת החיים של המעמד הפועל והמעמד הבינוני. אבל הם רק מעמיקים את המשבר. כל הניסיונות של הבורגנות להחזיר את האיזון הכלכלי רק הורס את האיזון החברתי והפוליטי. הבורגנות לכודה בתוך משבר שאין לה איך לפתור אותו. זהו המפתח להבנת המצב הנוכחי.עם זאת, לנין הבהיר כבר מזמן שאין דבר כזה כמו “המשבר הסופי של הקפיטליזם”. אם המערכת כן תיפול, הקפיטליזם תמיד יתאושש – גם מהמשברים העמוקים ביותר – אבל במחיר נורא לאנושות.מגבלות הגלובליזציההסיבות המרכזיות למשברים הקפיטליסטיים הם, מצד אחד, הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, ומצד שני, המעיל הצרור והחונק של המדינה הלאומית – שהיא צרה מדי מכדי להכיל את כוחות הייצור שהקפיטליזם יצר.לתקופה מסוימת, התופעה שנודעה בתור ה“גלובליזציה” אפשרה לבורגנות להתגבר באופן חלקי על מגבלת המדינה הלאומית, באמצעות עידוד הסחר העולמי והעמקת חלוקת העבודה הבינלאומית.התהליך הזה מהר עוד יותר את השילוב של סין, הודו, ורוסיה בשוק הקפיטליסטי העולמי, אחרי קריסתה של ברית המועצות. זאת הייתה הסיבה המרכזית שבאמצעותה הצליחה המערכת הקפיטליסטית לשרוד ולצמוח בעשורים האחרונים.פשוט כמו שהאלכימאים הקדומים האמינו שגילו את הדרך להפוך מתכת פשוטה לזהב, ככה גם הכלכלנים הבורגנים חשבו שגילו את התרופה הסודית לכל הבעיות של הקפיטליזם.ברגע זה נגמרו האשליות האלו כמו בועות סבון באוויר. זה כבר ברור לגמרי שהתהליך הזה הגיע לקצו, והוא עובר כעת לתהליך הפוך. הלאומנות הכלכלית והצעדים הפרוטקשוניסטיים (הגנתיים) הפכו להיות המגמות השולטות – בדיוק אותן מגמות שהפכו את המיתון של שנות ה-30 לדיכאון הגדול.זה מראה לנו שינוי מכריע בכל המצב הפוליטי. הוא הוביל בהכרח לגדילה עצומה של הסתירות בין מדינות, ולהתרבות של סכסוכים צבאיים ולמדיניות של הפרוטקציוניזם.הדבר הזה בא על ידי ביטוי בקמפיין הרועש של האימפריאליזם האמריקאי, שמובילה תחת הסיסמה “אמריקה ראשונה!” וזה אומר ששאר העולם – חייב להידחק למקום השני, השלישי או הרביעי, וזה רק יוביל לעוד הסתבכויות, מלחמות, ומלחמות סחר.אימה ללא קץהמשבר בא לידי ביטוי באי יציבות בכל תחום: כלכלי, פיננסי, חברתי, פוליטי, דיפלומטי וצבאי. במדינות העניות, מיליונים ניצבים מול מוות איטי מרעב, נמחצים תחת האחיזה החונקת של מלווי הכספים האימפריאליסטיים.האו״ם העריך ביוני 2023 שמספר האנשים שנעקרו בכפייה עקב מלחמות, רעב, וגם השפעות שינויי האקלים עמד על 110 מיליון – עלייה חדה לעומת התקופה שלפני מגפת הקורונה. וכל זה עוד לפני המלחמה בעזה.בניסיון נואש להימלט מהפחד הזה, המון אנשים נאלצים לברוח למדינות כמו ארה״ב ואירופה. אלו שמעיזים לחצות את הים התיכון או את הריו גראנדה עוברים מסעות קשים ומסוכנים, סובלים מאלימות בלתי נתפסת והתעללויות קשות. עשרות אלפים מתים מדי שנה בניסיון הזה.אלו הן התוצאות הנוראיות של הקריסה הכלכלית והחברתית, שנגרמה על ידי ההרס של כלכלת “השוק החופשי”, המעשים האלימים של האימפריאליזם, שמשאירים אחריהם חורבן, מוות והרס בקנה מידה בלתי נתפס.אחרי נפילת ברית המועצות, ארצות הברית הפכה, לתקופה מסוימת, להיות מעצמת העל היחידה בעולם. אבל עם עוצמה גדולה באה גם שחצנות גדולה. האימפריאליזם האמריקאי כפה את רצונו בכל מקום, בשילוב של כוח כלכלי וצבאי, כדי להכניע כל אומה שלא הייתה מוכנה להשתחוות בפני וושינגטון.אחרי שהשתלטה על הבלקן ואזורים אחרים שהיו בשליטת ברית המועצות בעבר, היא התחילה פלישה אכזרית ובלתי מוצדקת לעיראק – פלישה שגבתה את חייהם של יותר ממיליון בני אדם. הפלישה לאפגניסטן רק הביאה איתה עוד דם והרס. שום אדם לא יודע כמה אנשים נהרגו באותה ארץ מוכת גורל.הגבול של הכוח של ארה"ב של ארה״ב נחשף גם בסוריה, ששם ספגו האמריקאים תבוסה כתוצאה מהתערבות רוסית ואיראנית. זה הסימן של תפנית חדה במצב על אדמה. מאותו רגע, האימפריאליזם האמריקאי התחיל לספוג כישלונות אחרי עוד כישלונות מביכים.העובדה הזאת היא הוכחה מאוד בולטת שמראה לנו את המשבר של המערכת הקפיטליסטית בקנה מידה בין לאומי. במאה ה-19, האימפריאליזם הבריטי השיג עושר עצום בגלל התפקיד של בריטניה בתור המעצמה ששלטה בעולם. אבל היום – המצב הפך להפך ממנו.המשבר של הקפיטליזם והמתח שגובר בין האומות הופך את העולם למקום מסוכן וסוער יותר. להיות השוטר של העולם זו משימה שהולכת ונעשית מורכבת ויקרה, בכל מקום בעיות מתחילות לגדול, ומדינות שותפות לשעבר, כשהם מריחות חולשה, מתאגדות כדי לאתגר את ה“הבוס” הגדול (ארה"ב).הכוח האימפריאליסטי החזק וגם הכי ריאקציונרי על פני כדור הארץ הוא ארה״ב. תקציב הצבא של ארה"ב משתווה לזה של עשר המדינות הבאות ברשימה ביחד. ואף על פי כן, ארה"ב לא מצליחה לכפות את רצונה באופן ממש מוחלט בשום אזור בעולם.האכזריות הקרה של האימפריאליזם האמריקאי, לצד הצביעות הדוחה שלו, נחשפה באופן בוטה באירועים המחרידים בעזה. ארה״ב היתה שותפה פעילה עם הטבח המזעזע שבוצע נגד גברים, נשים וילדים חסרי ישע בידי המשטר הישראלי האכזרי.מלחמת התוקפנות הפושעת הזאת לא הייתה נמשכת אפילו יום אחד ללא התמיכה הפעילה של הקליקה ששולטת בוושינגטון. ועם זאת, היא עוד מתנהגת כאילו שהיה אכפת לה מגורלם של הקורבנות, וושינגטון המשיכה לשלוח נשק וכסף כדי לסייע לנתניהו בעבודת הטבח שלו.מה שמעניין זה שארצות הברית לא הצליחה לגרום לישראל לפעול בהתאם לאינטרסים האמריקאיים. כשהם ניסו למשוך את החוטים בדרך מסוימת, הבובה רקדה רק כפי שהיא רצתה. זה סימן שארה"ב היא לא כפי שהייתה פעם. והיא נהיית יותר חלשה, ואנחנו רואים את זה לא רק במזרח התיכון.היכולת של מדינה אחת לשלוט באחרות אינה מוחלטת, אלא יחסית. המצב בעולם הוא לא קבוע אלא משתנה כל הזמן. ההיסטוריה מלמדת שארצות שהיו בעבר חלשות ומדוכאות יכולות להפוך למדינות תוקפניות, שפונות כנגד המדינות השכנות שלהם בתור ניסיון לשלוט ולהרוויח מהן.היום, טורקיה היא אחת המעצמות הדומיננטיות במזרח התיכון – מעצמה אימפריאליסטית אזורית. לעומתה, רוסיה וסין, שצעדו בנתיב הקפיטליסטי, חשפו את עצמן בתור מעצמות אימפריאליסטיות חזקות בעלות טווח פעולה עולמי. העובדה הזאת מביאה אותן לעימות ישיר עם האימפריאליזם האמריקאי.סין ורוסיה עדיין לא השיגו את רמת העוצמה הכלכלית והצבאית של ארה״ב, אך הן הפכו ליריבות משמעותיות, שמאתגרות את וושינגטון במאבק עולמי על שווקים, תחומי השפעה, חומרי גלם והשקעות רווחיות. המלחמות באוקראינה ובעזה הראו לנו הוכחה חדה לגבול של הכוח של האימפריאליזם האמריקאי.בעבר, מתחים כאלה היו מביאים למלחמה כוללת בין המעצמות. אבל התנאים שהישתנו, והסירו האפשרות הזאת מהפרק – לפחות לעת עתה.הקפיטליסטים לא יוצאים למלחמות למען פטריוטיזם, דמוקרטיה או כל עיקרון נעלה אחר. הם יוצאים למלחמות בשביל רווחים – כדי לכבוש שווקים זרים, להביא מקורות לחומרי גלם (כמו נפט) ולהרחיב אזורי שליטה שלהם.האם זה לא פשוט ברור? האם זה גם לא ברור שמלחמה גרעינית לא תעזור לאף אחד – אבל תוביל רק להרס הדדי? הקפיטליסטים ואלה המשרתים אותם אפילו המציאו לזה שם: MAD – השמדה הדדית מובטחת (Mutually Assured Destruction).הגורם המכריע הנוסף שמונעה מלחמה כוללת בין המעצמות זה ההתנגדות ההמונית למלחמות, ובמיוחד (אבל לא רק) בארצות הברית. סקר עדכני הראה שרק חמישה אחוזים מהאוכלוסייה האמריקאית התומכים בהתערבות צבאית ישירה באוקראינה.אין פלא, כשרואים את ההפסדים המשפילים שארה״ב ספגה בעיראק ובאפגניסטן – עובדה שהיא עדיין בזיכרון הקולקטיבי של הציבור האמריקאי. זה, וגם פחד שהמלחמה ישירה נגד רוסיה עלולה להידרדר – עד מלחמה גרעינית – מביא לריסון רציני מהאוכלוסייה.למרות שהמלחמה העולמית לא עומדת על סדר היום בתנאים הנוכחיים, יהיו הרבה ”מלחמות הקטנות” ומלחמות פרוקסי, כמו המלחמה שבאוקראינה. ההשפעה הגלובלית של מלחמות כאלה תהיה משמעותית, ותוסיף לאי-היציבות הכללית וגם לערעור הסדר העולמי. זה בא לידי ביטוי באירועים שאנחנו רואים בעזה.העתיד שמציעה המערכת הזו לאנושות זה רק עתיד של סבל אינסופי, מצוקה, מחלות, ומלחמות. במילותיו של לנין: הקפיטליזם זה אימה שאין לה קץ.העתיד שהמערכת הזאת מציע לאנושות זה עתיד עם רק סבל בלתי נגמר, שיש בו מצוקה, מחלות, וגם מלחמות. במילותיו של לנין: הקפיטליזם זה אימה ללא סוף.המשבר של הדמוקרטיה הבורגניתהתנאים הכלכליים בתקופה הקרובה יהיו דומים הרבה יותר לאלו של שנות ה־30 של המאה ה־20 מאשר לאלו שלאחר מלחמת העולם השנייה. לכן עולה השאלה: האם הדמוקרטיה הבורגנית תישאר שלמה בעתיד הקרוב?הדמוקרטיה הזו היא, למעשה, מונופול של כמות קטנה של אומות עשירות פריבילגיות, שבהן אפשר לשמור את מלחמת המעמדות בגבולות נסבלים רק דרך ענקת ויתורים למעמד הפועלים.ענקת הויתורים הייתה הבסיס החומרי שעליו יכלה הדמוקרטיה הבורגנית להחזיק מעמד במשך עשורים במדינות כמו ארצות הברית ובריטניה. רפובליקנים ודמוקרטים, השמרנים וגם מפלגת העבודה, התחלפו בשלטון, מבלי לשנות דבר מהותי.למעשה, הדמוקרטיה הבורגנית היא רק מסכה עם חיוך – מסכה חיצונית שמסתתרת מאחוריה המציאות של דיקטטורת הבנקים והתאגידים הגדולים. ככל שהמעמד השולט אינו מסוגל להעניק עוד ויתורים להמונים, ככה הוא משליך את המסכה שלו הצידה – וחושף את המציאות המכוערת של השלטון באמצעות כפייה ואלימות. העובדה הזאתי נהיית יותר בולטת לעין.השוק החופשי תואר להיות הסיבה שיש לנו דמוקרטיה, אבל דמוקרטיה אמיתית בשביל הרוב זה ההפך ממה המערכת של הקפיטליזם מציעה לנו. האסטרטגיים של ההון מביעים כעת ספקות שהם מסתכלים על הדמוקרטיה הבורגנית ובעתיד של הקפיטליזם עצמו.המיתוס המנחם הישן, שלפיו לכל אזרח יש הזדמנות שווה, התרסק מול ההפך הבוטה על האדמה שמראה לנו שבין עושר מופרז וראוותני המופגן ללא בושה – המוני האנשים סובלים מעוני, אבטלה, חוסר דיור, וייאוש – אפילו במדינות העשירות.המשבר הכלכלי הגודל משפיע כעת לא רק על מעמד הפועלים אלא גם על שכבות משמעותיות של המעמד הבינוני. זעזועים כלכליים, משבר יוקר המחיה, אינפלציה משתוללת ועליית ריבית שלא נגמרת מביאים לפשיטת רגל של עסקים קטנים. יש תחושת אי-ביטחון כללית ופחד מפני העתיד בכל שכבות החברה – חוץ מהאליטה הסופר-עשירה ואלו המתחנפים להם.הלגיטימיות של המערכת הייתה אמורה להתבסס על שגשוג רחב לכולם. אך ההון מתרכז יותר ויותר בידיי כמות קטנה של מיליארדרים, בנקים ענקיים ותאגידי על.במקום דמוקרטיה, אנו עדים לשלטון של פלוטוקרטיה שהיא בקושי סמויה. כסף קונה כוח. כולם יודעים את זה. דמוקרטיה פירושה “אזרח אחד – קול אחד”, אבל הקפיטליזם פירושו “דולר אחד – קול אחד”. כמה מיליארדי דולרים – והנה יש לך כרטיס כניסה לבית הלבן.העובדה הזאת הולכת ונעשית ברורה ליותר ויותר אנשים. התחילה אדישות גודלת כלפי הסדר הפוליטי הקיים, ואי-אמון – ואפילו שנאה – כלפי האליטה השולטת והמוסדות שלה.שלטון הפרלמנט מתערער. גופים נבחרים הופכים למעין מועדוני שיח ריקים, בעוד הכוח האמיתי עובר מתוך הפרלמנט לממשלה, מהממשלה לקליקיות מצומצמות של פקידים ו”יועצים” שלא בחרו בהם.השקר הבוטה שלפיו המשטרה ובתי המשפט הם “עצמאיים” נחשף לעיני כולם. ככל שמאבק המעמדות יגדל, ככה הם ייחשפו, והמוסדות האלו יאבדו את שארית הסמכות והכבוד שעוד נשאר להם.בסופו של דבר, תגיע הבורגנות למסקנה שיש יותר מדי אי-סדר, יותר מדי שביתות והפגנות, יותר מדי כאוס. “אנחנו דורשים סדר!” כבר עכשיו אנחנו רואים מגבלות חדשות על זכויות דמוקרטיות – כמו הזכות להפגין, הזכות לשבות, חופש הביטוי וחופש העיתונות.בשלב מסוים, הבורגנות תרצה לפנות לדיקטטורה גלויה – בצורה זו או אחרת. אבל זה יכול להפוך לאופציה ריאלית רק אחרי שהמעמד של הפועלים יראה כמות של תבוסות קשות – כמו שקרה בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה.אבל עוד הרבה לפני כן, יהיה למעמד הפועלים הזדמנויות לבחון את כוחותיו מול כוחות המדינה הבורגנית – ולנוע לעבר נטילת השלטון בידיו.האם קיימת סכנה של פשיזם?רבים מבין האימפרסיוניסטים השטחיים בשמאל הבינלאומי רואים בתוך הטראמפיזם בעצם פשיזם – וזו טעות חמורה המונעת הבנה אמיתית של התופעה החשובה הזו.השטות הזאת מובילה אותם ישר לביצה של מדיניות שיתוף פעולה מעמדית. על־ידי קידום הרעיון השגוי שצריך לתמוך “בפחות רע”, הם קוראים למעמד העובדים ולארגוניו להתאחד עם חלק ריאקציונרי אחד של הבורגנות כדי להיאבק באחר.זאת הייתה בדיוק המדיניות השגויה שאפשרה להם לדחוף אנשים לתמוך ב ג'ו ביידן שהיה במפלגה הדמוקרטית – החלטה שרבים מהם התחרטו עליה אחר כך.בהתעקשות שלהם להתריע שוב ושוב על “הסכנה הפשיסטית”, הם ינטרלו את המעמד הפועל דווקא כשהוא יעמוד בפני כוחות פשיסטיים אמיתיים בעתיד. לעת עתה, הם מפספסים לחלוטין את העיקר.אין ספק שקיימים דמגוגים ימניים רבים – וחלקם גם נבחרים לשלטון. אבל זה שונה לגמרי ממה שהוא משטר פשיסטי, שמבוסס על גיוס המוני של הבורגנות הקטנה הזועמת, שתשמש בתור כוח המחץ להשמדת ארגוני הפועלים.בשנות ה־30, הסתירות החברתיות הביאו בזמן קצר יחסית, או לניצחון מהפכני של הפרולטריון, או תגובה ריאקציונרית בדמות של הפשיזם או בונפרטיזם.אבל המעמד השולט נכווה קשות כשהוא היה מאחורי הפשיסטים בעבר – והוא לא ייבחר שוב בדרך הזאת בקלות.אבל מה שיותר חשוב: היום, פתרון מהיר כזה הוא לא אפשרי בגלל שינוי מאזן הכוחות. המעמד הקפיטליסטי הריאקציונרי לא רואה את עתודות התמיכה שהיו לו בשנות ה־30, והגודל של מעמד הפועלים הוא הרבה יותר גדול.המעמד של האיכרים כמעט נעלם במדינות הקפיטליסטיות המפותחות, וחלק גדול שבעבר ראה בעצמו כמעמד הביניים (כגון אנשי מקצוע, עובדים משרדיים, מורים, מרצים, עובדי ציבור, רופאים ואחיות) התקרבו לפרולטריון ואפילו התאגדו.הסטודנטים, שפעם – בשנות ה־20 וה־30 – שימשו בתור כוחות ההלם של הפשיזם, נטו בימינו שמאלה והם פתוחים לרעיונות מהפכניים. מעמד העובדים, ברוב המדינות, לא ספג תבוסות חמורות כבר עשרות שנים. כוחותיו נותרו ברובם שלמים.המעמד הבורגני ניצב בפני המשבר החמור ביותר בתולדותיו, אבל בגלל העוצמה הגדולה של מעמד העובדים – אין למעמד הבורגני יכולת לפנות במהירות לתגובה ריאקציונרית בגלוי.משמעות הדבר היא שכאשר ינסו השליטים לקחת בחזרה את ההישגים שהעובדים השיגו בעבר, הם ייתקלו בקשיים חמורים. עומקו של המשבר יחייב אותם לקצץ – שוב ושוב – עד הסוף. אבל קיצוצים כאלו יובילו לפיצוצים חברתיים במדינה אחר מדינה.האסון הסביבתיבנוסף למלחמות מתמשכות והמשברים הכלכליים, האנושות מאוימת על־ידי ההרס של כוכב הלכת שלנו. כדרך המרדף הבלתי־פוסק אחרי רווחים, המערכת הקפיטליסטית מרעילה את האוויר שאנחנו נושמים, את המזון שאנחנו אוכלים ואת המים שאנחנו שותים.היא הורסת את יערות הגשם של האמזונס ואת כיפות הקרח בקוטב. האוקיינוסים נחנקים מפלסטיק והם מזוהמים בפסולת כימית. מינים של בעלי חיים נכחדים בקצב מדאיג, ועתידם של עמים שלמים נמצא בסכנה.השכבות העניות ביותר בחברה ומעמד הפועלים הם הנפגעים הקשים ביותר מזיהום, וגם משינוי האקלים. בנוסף לכך, המעמד השולט דורש מהם לשלם את המחיר של המשבר שבא דרך המערכת הקפיטליסטית.מרקס הסביר שהשאלה שעומדת בפני האנושות היא סוציאליזם או ברבריות. מרכיבי הברבריות כבר קיימים, אפילו במדינות הקפיטליסטיות המפותחות ביותר, ומאיימים על עצם קיומה של הציוויליזציה. וכיום אפשר לומר באופן חד־משמעי: הקפיטליזם מהווה איום על עצם קיומה של האנושות.כל הדברים האלה מעוררים את מצפונם של מיליונים, ובעיקר של הצעירים. אבל זעם מוסרי והפגנות כועסות אינם מספיקים. אם התנועה לאיכות הסביבה תסתפק רק במילים ומעשים סמליות וריקות – היא תביא על עצמה חוסר אונים.הסביבתנים אמנם מצביעים על התסמינים הברורים ביותר של הבעיה, אבל הם לא מספקים אבחנה נכונה – ובלי אבחנה נכונה, אי־אפשר להציע תרופה לבעיה. התנועה הסביבתית תוכל להצליח רק אם תאמץ עמדה מהפכנית אנטי־קפיטליסטית ברורה וחדה.אנחנו צריכים לשאוף להגיע אל היסודות המתקדמים שבתוך תנועת הפועלים, ולשכנע אותם שהבעיה האמיתית היא הקפיטליזם. האסון הסביבתי הוא תוצאה ישירה של הטירוף של כלכלת השוק ושל מניע הרווח.המערכת המכונה “כלכלת השוק החופשי” היא לא יכולה לפתור אף אחת מהבעיות של האנושות. היא בזבזנית באופן עצום, הרסנית וחסרת אנושיות. לא ניתן להשיג שום התקדמות על הבסיס הזה. הטיעון למען כלכלה מתוכננת הוא יותר חזק מאי־פעם.אנחנו צריכים להלאים את הבנקים ואת הקפיטליסטים, ולהחליף את האנרכיה של השוק במערכת הרמונית והגיונית של תכנון כלכלי.המערכת הקפיטליסטית מציגה היום את כל התכונות המזעזעות של יצור שאיבד את הסיבה להתקיים. אבל זה לא אומר שהמערכת מכירה בכך שסופה קרב – להפך.המערכת הדגנרטית הזאת חולה – ומזכירה זקן סנילי הנאחז בחיים בעקשנות נפש. היא תמשיך לדדות קדימה עד שהיא תיפול על־ידי המודעות של התנועה המהפכנית של מעמד הפועלים.על מעמד הפועלים מוטלת המשימה לשים סוף לגסיסה הממושכת של הקפיטליזם, באמצעות הפלתו המהפכנית ובנייה מחודשת של החברה מן היסוד.קיומו של הקפיטליזם מהווה היום איום ברור ומיידי על עתיד כוכב הלכת. כדי שהאנושות תוכל לחיות – הקפיטליזם חייב למות.הגורם הסובייקטיבימהמשבר הכללי של הקפיטליזם, אנחנו יכולים להסיק כי קריסתו הסופית היא בלתי נמנעת. באותו מובן, גם ניצחון הסוציאליזם הוא בלתי נמנע מבחינה היסטורית.זה נכון באופן כללי. אבל אי־אפשר להסיק מההנחות הכלליות הסבר קונקרטי לאירועים ממשיים.אם הכול באמת בלתי נמנע, אז אין שום צורך במפלגה מהפכנית, באיגודים מקצועיים, בשביתות, בהפגנות, בלימוד תאוריה או בכל פעולה אחרת. אך ההיסטוריה כולה מוכיחה בדיוק את ההפך. הגורם הסובייקטיבי – ההנהגה – ממלא תפקיד מכריע ברגעים מכריעים של ההיסטוריה.קרל מרקס אמר שמעמד הפועלים ללא ארגון הוא רק חומר גלם לניצול. ללא ארגון אנחנו כלום. עם ארגון – אנחנו הכל.וכאן אנחנו מגיעים לליבת הבעיה. הבעיה האמיתית היא חוסר מוחלט של הנהגה – והריקבון המוחלט של הנהגת מעמד הפועלים.הארגונים ההמוניים של מעמד הפועלים שהתפתחו דרך בחינה היסטורית, היו מושפעים במשך עשרות שנים של שגשוג יחסי על ידי המעמד הבורגני, והבורגנות הקטנה. זה חיזק את הבירוקרטיה של הארגונים של האלו.המשבר של הקפיטליזם בהכרח מביא איתו את המשבר של הרפורמיזם. ההנהגה הימנית של הרפורמיסטים נטשה את הרעיונות שעליהם נוסדה התנועה, והם נפרדו לחלוטין מהמעמד שאותו הם אמורים לייצג.יותר מאי־פעם, הנהגת ארגוני הפועלים באו ממול יותר לחץ ממעמד הבורגנות. במילותיו של הסוציאליסט האמריקאי דניאל דה־ליאון, והביטוי שצוטט לעיתים קרובות לנין – הם רק “הסגנים של ההון בתוך תנועת הפועלים”. הם מייצגים את העבר, לא את ההווה ולא את העתיד. והם ישטפו הצידה בסערה שהולכת ומתקרבת.אבל הבעיה היא לא מתחילה ומסתיימת עם הרפורמיסטים הימניים.פשיטת הרגל של ה”שמאל”תפקיד לא טוב במיוחד מילא מה שאנחנו מכירים בתור “השמאל” של הרפורמיסטים, שבכל מקום נכנעים ללחצים מהאגף הרפורמיסטי הימני וגם מהממסד. ראינו זאת עם ציפראס ושאר מנהיגי סיריזה ביוון. תהליך דומה קרה עם פודמוס בספרד, בארצות הברית עם ברני סנדרס, ובבריטניה עם ג’רמי קורבין.בכל המקרים האלה, המנהיגים מהשמאל עוררו בהתחלה תקווה אצל רבים בקרב ההמונים, אבל התקוות האלו נופצו כשהם נכנעו ללחצים מצד הימין הרפורמי.יהיה קל להאשים את המנהיגים האלו בפחדנות ובחולשה. אבל לא מדובר כאן במוסר אישי או באומץ של יחידים, אלא בחולשה פוליטית קיצונית.הבעיה המרכזית של הרפורמיסטים מהשמאל היא זה שהם מאמינים שאפשר להגשים את הדרישות של ההמונים מבלי לשבור את המערכת הקפיטליסטית עצמה. במובן הזה, אין הבדל ממשי בינם לבין הרפורמיסטים מהימין, חוץ מי זה שהימניים לא טורחים אפילו להסתיר את כניעתם המלאה לבנקים ולבעלי ההון.למעשה, היום ה”שמאלניים” ברובם אינם מדברים אפילו על סוציאליזם. הם אפילו לא הצל של מנהיגי השמאל של שנות ה־30. במקום זאת, הם מסתפקים בבקשות קטנות וחלשות לשיפור תנאי המחיה, וזכויות דמוקרטיות נוספות וכדומה.הם אפילו לא מדברים יותר על הקפיטליזם, אלא על “ניאו־ליברליזם” – כלומר, “קפיטליזם רע” לעומת “קפיטליזם טוב” – למרות שהם מעולם לא הסבירו מהו בדיוק אותו הקפיטליזם הדמיוני וה“נחמד” שהם מדברים עליו אמור להיות.בגלל שהם מסרבים לשבור עם המערכת, הרפורמיסטים מהשמאל, מנסים להתאים את עצמם למערכת ועם המעמד השולט. הם מנסים להוכיח שהם לא מהווים איום, שאפשר לסמוך עליהם לנהל את המדינה גם לטובת בעלי ההון.זה מסביר למה הם רואים את זה בתור דבר קשה להתנתק מהאגף הימני – שהם הסוכנים הגלויים של המעמד השולט בתוך תנועת הפועלים – תופעה שהם מצדיקים עם זה שצריך לשמור על האחדות.אבל בסופו של דבר, זה רק מוביל אותם לכניעה לימין. וכאשר הימין משתלט, הוא לא מגלה אותה חוסר הביטחון – אלא הימין יוצא מיד במסע רדיפות אלים נגד השמאל.בגלל הסיבה הזאת, פחדנות במקרה הזה היא לא תכונה אישית של אדם זה או אחר – אלא חלק בלתי נפרד מהגנטים הפוליטיים של הרפורמיזם השמאלי.המאבק נגד דיכוי ואפליההמשבר של הקפיטליזם בא לידי ביטוי בזרמים עמוקים של התנגדות לחברה שקיימת עכשיו, לערכים שלה, למוסר שלה לאפליות שהיא מביאה, וגם לדיכוי הבלתי נסבל שהיא יוצרת.הסתירה המרכזית בחברה היא עדיין העימות בין פועל שכיר להון. עם זאת, אפשר לראות את הדיכוי בצורות רבות, שחלק מהם יותר עתיקות עם שורש יותר עמוק בהיסטוריה מהדיכוי של הפועל.מכל צורות הדיכוי האוניברסליות הכואבות ביותר, צורה אחת בולטת מהם זה הדיכוי על גבי הנשים שחיות בעולם בעולם שנשלט על ידי גברים. המשבר הכלכלי מגביר את זה שנשים תלויות כלכלית. קיצוצים בתקציבי הרווחה הציבורית מטילים על נשים את רוב הנטל של טיפול בילדים ובקשישים.ויש גם מגפה של אלימות נגד נשים בכל רחבי העולם, וזכויות כמו גישה להפלות מותקפות. כל זה יוצר תגובה גדולה שרוצה להילחם נגד המצב, והתגובה מתפשטת, במיוחד בקרב נשים צעירות.המרד של הנשים נגד הדיכוי המפלצתי הזה הוא בעל חשיבות מכריעה במאבק נגד הקפיטליזם. בלי השתתפות המלאה של הנשים, לא יהיה יכול להיות מהפכה סוציאליסטית מוצלחת.המאבק נגד כל צורות הדיכוי והאפליה הוא חלק הכרחי מהמאבק נגד הקפיטליזם.עמדתנו פשוטה: בכל מאבק, אנחנו תמיד נעמוד לצדם של המדוכאים מול המדכאים. אבל ההצהרה הכללית הזאת היא לא מספיקה כדי להגדיר את עמדתנו. עלינו להוסיף, עמדתנו היא במהותה שלילית.כלומר: אנחנו מתנגדים לדיכוי ולאפליה מכל סוג שהוא – בין אם הוא מופנה כנגד נשים, אנשים בעלי צבע עור שונה, אנשי להט”ב או כל קבוצה מדוכאת אחרת.עם זאת, אנחנו דוחים לחלוטין את פוליטיקת הזהויות, שבה תחת מסווה של הגנה על זכויות של קבוצה מסוימת, היא מביאה תפקיד ריאקציונרי ומפלג, שמחליש בסופו של דבר את אחדות מעמד הפועלים ובמקום זה היא מעניקה סיוע רב ערך למעמד הבורגנות.תנועת הפועלים נדבקה ברעיונות זרים מכל הסוגים: פוסטמודרניזם, פוליטיקת זהויות, “נכונות פוליטית”, וכל שאר ההבלים המוזרים שהוברחו מהאוניברסיטאות על ידי הבורגנות הקטנה ה”שמאלית”, המשמשת כצינור להעברת אידיאולוגיה זרה ריאקציונרית.פוליטיקת הזהויות – תוצר לוואי של הפוסטמודרניזם – שיבשה את מוחם של סטודנטים רבים. רעיונות זרים חדרו לתוך תנועת הפועלים, ושם הם משומשים בתור כלי נשק אפקטיבים בידי הביורוקרטיה כשהם נלחמים נגד הלוחמים הפועלים הנחושים ביותר.לנין הדגיש את הצורך שהקומוניסטים ייאבקו בכל החזיתות – לא רק בחזית הכלכלית והפוליטית, אלא גם באידיאולוגית. אנחנו עומדים עם היסודות המוצקים של התאוריה המרקסיסטית ופילוסופיית החומרנית דיאלקטית.זה הולך כנגד הפילוסופיה האידיאליסטית בכל צורותיה: בין אם זו המיסטיקה הדתית הגלויה והישירה, ובין אם זו המיסטיקה, המוסווית והלא פחות רעילה של הפוסטמודרניזם.המאבק נגד האידיאולוגיה של המעמד הזר ונגד הנציגים של הבורגנות הקטנה זו משימה מאוד חשובה. אי אפשר לוותר לרעיונות שמפלגים את המעמד בפועל וגם שהמטבע שלהם הם אנטי-מהפכניים, ומשרתים את הבורגנות בשיטת “הפרד ומשול”.למעשה, כבר התחילה תגובה נגד בריאה בקרב חלק מהצעירים שהם נמשכים לעבר הקומוניזם.הקומוניסטים כולם עומדים איתם על קרקע של פוליטיקה מעמדית, ומגינים על אחדות מעמד הפועלים מעל לכל חלוקה על גבי צבע, מגדר, שפה או דת. אנחנו לא מעוניינים אם אתם שחורים או לבנים, גברים או נשים. אנחנו לא מעוניינים בכלל באורח החיים שלכם או מי הוא כן או לא בן או בת זוגכם. אלו הם עניינים אישיים בלבד, והם לא העניינים של אדם – לא של פקידים, לא של כמרים ולא של פוליטיקאים.התנאי היחיד להצטרפות אלינו זה הנכונות להיאבק למען המטרה היחידה שמסוגלת להעניק חירות אמיתית, שוויון ויחסים אנושיים אמיתיים בין נשים וגברים: המטרה החשובה של שחרור מעמד הפועלים.אבל התנאי בשביל להצטרף לקומוניסטים זהו זה שתשאירו מחוץ לדלת את כל השטויות הריאקציונרים של פוליטיקת הזהויות.האיגודים המקצועייםהתקופה הנוכחית היא הסוערת ביותר בהיסטוריה. הבמה מוכנה להתעוררות מלאה של המאבק המעמדי. אך הדרך לא תהיה קלה. מעמד הפועלים מתחיל להתעורר לאחר תקופה של ירד יחסי במאבק הפתוח. המעמד הפועל יצטרך ללמוד מחדש לקחים רבים, אפילו את הבסיסיים ביותר – כמו הצורך להתארגן באיגודים מקצועיים.אבל הנהגת הארגונים ההמוניים – ובראשם האיגודים – נמצאת בכל מקום במצב עגום. הם הוכיחו את עצמם כבלתי מסוגלים להתמודד עם הצרכים הדחופים ביותר של מעמד הפועלים. הם אפילו לא הצליחו לבנות ולחזק את האיגודים עצמם.בגלל זה, שכבות שלמות מהדור החדש של פועלים צעירים, שהם עובדים בעבודות לא יציבות – כמו נהגי משאיות, מוקדנים וכדומה – מוצאים את עצמם בתור פשוט כחומר גלם לניצול.הם עובדים בתנאים מחרידים במעין בתי זיעה מודרניים כמו מחסני אמזון, ושם הפועלים נתונים לניצול אכזרי, שעות עבודה ארוכות ושכר נמוך. הימים שבהם פועלים היו יכולים להשיג העלאות שכר משמעותיות רק על ידי איום בשביתה – חלפו מזמן. בעלי ההון טוענים היום שהם לא יכולים להרשות לעצמם אפילו לשמור את רמת השכר הנוכחית, ובוודאי לא להעניק ויתורים.מי שעדיין חולם על שלום מעמדי והסכמה חברתית חי בעבר – בתקופה של הקפיטליזם שכבר חלפה מן העולם. זה מנהיגי האיגודים, לא המרקסיסטים, שחיים באשליות! נפרשת בפנינו תמונה של קרבות גדולים על ידי הפרולטריון – אבל גם של תבוסות – שיבואו דרך המנהיגים הכושלים. מה שנדרש זה לוחמנות חסרת פשרות והתחדשות של המאבק המעמדי.התהליך של רדיקליזציה ימשיך ויהיה יותר עמוק. זה יפתח אפשרויות עצומות לפעילות הקומוניסטים באיגודים המקצועיים ובמקומות העבודה.הדרך קדימה מחייבת מאבק רציני נגד הרפורמיזם, מאבק לחידוש הארגונים ההמוניים של מעמד הפועלים – ונתחיל עם האיגודים. אנחנו צריכים להפוך אותם לארגוני מאבק לוחמניים של מעמד הפועלים.אבל זה יהיה יכול להתממש רק באמצעות מאבק חסר פשרות נגד הביורוקרטיה הרפורמיסטית. צריך לטהר את האיגודים מלמעלה עד למטה, ולחסל את מדיניות שיתוף הפעולה המעמדי.לוחמנות בלבד היא לא מספיקההמאבק נגד הרפורמיזם זה לא אומר התנגדות לרפורמות. אנחנו לא מבקרים את מנהיגי האיגודים בגלל שהם נלחמים על רפורמות, אלא להפך – משום שהם לא נלחמים בכלל.הם מחפשים פשרות עם בעלי ההון, הם נמנעים מפעולה לוחמנית, וכשהם נאלצים לצאת למאבק בגלל הלחץ שבא מהפועלים, הם עושים כל שביכולתם כדי להגביל את השביתה ולהגיע לפשרה גרועה שתחסל את המאבק בהקדם האפשרי.הקומוניסטים ילחמו גם על הרפורמות הקטנות ביותר כל עוד שהם יביאו שיפור בתנאי החיים ובזכויות הפועלים. אבל בתנאים הנוכחיים, המאבק לרפורמות משמעותיות יכול להצליח רק כשהוא מתרחב ומקבל אופי מהפכני.המגבלות של הדמוקרטיה הבורגנית הפורמלית יתגלו ככל שהיא תיבחן בפועל. אנחנו נילחם להגנת כל דרישה דמוקרטית מהותית, בשביל ליצור את התנאים הטובים ביותר להתפתחות המלאה של המאבק המעמדי.מעמד הפועלים כולו יכול ללמוד רק מתוך הניסיון שלו. ללא מאבק יומיומי לקידום האינטרס של הפועלים בתוך הקפיטליזם, מהפכה סוציאליסטית לא תתקבל על הדעת.ובסופו של דבר, לוחמנות איגודית היא לא מספיקה. בתנאי משבר קפיטליסטי, גם ההישגים שמעמד הפועלים משיג לא יוכלו להחזיק מעמד לאורך זמן.מה שהבוסים מוותרים עליו ביד ימין – הם לוקחים בחזרה ביד שמאל. עליות שכר מתבטלות על ידי אינפלציה או עליית מיסים. מפעלים נסגרים והאבטלה גודלת.הדרך היחידה להבטיח שרפורמות לא יבוטלו היא להיאבק למען שינוי רדיקלי של החברה. בשלב מסוים, מאבקים הגנתיים יכולים להפוך להיות מאבקים התקפיים. הניסיון שנצבר על מאבקים קטנים וגם דרישות חלקיות, מתכנן על הקרקע את הקרב הסופי של מעמד הפועלים על השלטון.הצורך במפלגהמעמד הפועלים הוא המעמד המהפכני האמיתי היחיד בחברה. רק לו אין שום סיבה לרצות בהמשך קיומה של מערכת המבוססת על בעלות פרטית של אמצעי הייצור ועל ניצול כוח העבודה האנושי בשביל סיפוק תאוות הבצע של כמות קטנה של טפילים עשירים.זאת החובה של הקומוניסטים להחדיר תודעה לפועלים הבלתי-מודעים או החצי-מודעים ולהסביר את האינטרס המעמדי שלהם, ושרק הם מסוגלים לשנות את החברה. רק למעמד הפועלים יש את הכוח הדרוש להפיל את הדיקטטורה של הבנקאים ובעלי ההון.אסור לנו לשכוח: לא נורה אחת נדלקת, לא גלגל אחד מסתובב, ולא טלפון אחד מצלצל – בלי הרשות האדיבה של מעמד הפועלים.זהו כוח עצום. אבל עדיין מדובר רק בכוח פוטנציאלי. בשביל שהכוח הפוטנציאלי הזה יהפוך למציאות, צריך דבר נוסף. הדבר הזה הוא – ארגון.יש אנלוגיה מדויקת לכוחו של הטבע. הקיטור זה כוח כזה. הקיטור שימש בתור מנוע שהביא לנו את המהפכה התעשייתית. זה כוח שמפעיל מנועים, מספק אור, חימום, וגם אנרגיה שמביאה חיים ותנועה לערים גדולות בעולם.אבל קיטור נהיה כוח רק כשהוא מרוכז בתוך מנגנון שנקרא בוכנה. בלי מנגנון כזה – הקיטור פשוט מתפזר באוויר לחינם. זה נשאר להיות רק פוטנציאל, ולא יותר מכך.אפילו ברמה הבסיסית ביותר, כל פועל מודע למעמדו ומבין את הצורך בארגון באיגוד מקצועי. אבל הצורה הגבוהה ביותר של ארגון פרולטרי זה המפלגה המהפכנית – שמאחדת את השכבה של הפועלים שיודעים את האינטרסים שלהם בתור פועלים, השכבה המסורה הלוחמנית ביותר בתוך המעמד – למאבק להפלת הקפיטליזם. הקמת מפלגה כזו היא המשימה הדחופה ביותר שעומדת לפנינו.תודעהחוסר היציבות הכלכלית והחברתית הגדלת מאיימת לערער את יסודות הסדר הקיים. איך אפשר להסביר את התנודות האלקטורליות החדות בכל מקום – פעם ימינה, פעם שמאלה, ושוב חזרה ימינה?הרפורמיסטים שלא רואים לטווח ארוך מאשימים את הפועלים בזה שהם ״טיפשים״. ככה הם מנסים להצדיק את עצמם ולהסתיר את התפקיד ההרסני שלהם בתנועת הפועלים. אבל מה שזה באמת משקף זה ייאוש וחוסר מוחלט באלטרנטיבה רצינית. ההמונים מחפשים דרך מוצא. הם מנסים דרך אחרי דרך – ממשלה אחר ממשלה, מפלגה אחר מפלגה ומנהיג אחרי מנהיג – אבל בכל פעם מתאכזבים, וממשיכים הלאה.בתהליך הזה, הרפורמיסטים ממלאים תפקיד מאוד עלוב – אבל הרפורמיסטים מהשמאל תפקיד עלוב עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי. מתוך התהליך הזה אנחנו עדים לשינוי בתודעה. לא מדובר בשינוי איטי והדרגתי, כפי שמישהו אולי היה מצפה.מטבע הדברים, שינוי כזה לוקח זמן להבשיל, אבל שינוי כמותי מגיע בסופו של דבר לנקודת שבר – ואז הכמות הופכת לאיכות. שינויים חדים בתודעה הם תוצאה בלתי נמנעת של המצב כולו.זה בדיוק סוג השינוי שאנחנו רואים היום – במיוחד בקרב הצעירים. סקר שנערך בקרב יותר מ־1,000 מבוגרים בבריטניה ביקש מהם לדרג את המילים והביטויים שהם מקשרים ביותר עם ״קפיטליזם״.התשובות המובילות היו: ״תאוות בצע״ (73%), ״לחץ מתמיד להצליח״ (70%), ו״שחיתות״ (69%). 42% מהנשאלים הסכימו עם המשפט: ״הקפיטליזם נשלט בידי העשירים – הם קובעים את הסדר הפוליטי היום״.השינוי מתבטא באופן הברור ביותר בדחף לכיוון של הרעיונות הקומוניסטיים בקרב הנוער. המון צעירים קוראים לעצמם קומוניסטים, למרות שרבים מהם מעולם לא קראו את המניפסט הקומוניסטי ואין להם ידע של ממש על הסוציאליזם המדעי.אבל הבגידות של השמאל גרמו לכך שעצם המילה ״סוציאליזם״ מעוררת בהם גועל. היא כבר לא מדברת אל החלק המתקדם פוליטית של הנוער. הם אומרים: ״אנחנו רוצים קומוניזם. רק קומוניזם – וכלום פחות מזה.״מיהו הקומוניסט?בפרק “הפרולטרים והקומוניסטים” במניפסט הקומוניסטי, אנחנו קוראים את הדברים הבאים:“באיזה יחס עומדים הקומוניסטים אל הפרולטרים ככלל?״הקומוניסטים אינם מהווים מפלגה נפרדת הניצבת מול יתר מפלגות מעמד הפועלים.״אין להם כל אינטרסים נפרדים ונבדלים מאלו של כלל הפרולטריון.״הם אינם מציבים עקרונות סקטוריאליים משלהם, שעל פיהם צריך לעצב את תנועת הפועלים.״הקומוניסטים נבדלים ממפלגות מעמד הפועלים האחרות רק בדבר אחד: במאבקים הלאומיים של הפרולטרים במדינות השונות, הם מצביעים על האינטרסים המשותפים של כלל הפרולטריון – ללא קשר ללאום. […]״לפיכך, הקומוניסטים הם, ביד אחת, בפועל – החלק המתקדם והנחוש ביותר בכל תנועות מעמד הפועלים, אותו חלק שדוחף קדימה את כל השאר; וביד אחרת, מבחינה תיאורטית – יש להם יתרון בכך שהם מבינים בבהירות את קו ההתקדמות, את התנאים, ואת התוצאה הכללית הסופית של תנועת מעמד הפועלים.”השורות האלה מבטאות היטב את מהות העניין.האם הזמן בשל בשביל אינטרנציונל קומוניסטי מהפכני?התגובות החריפות נגד מה שמכונה “כלכלת שוק חופשי” מטילה אימה על אלה שמגנים על הקפיטליזם. הם מביטים בפחד לעבר עתיד לא ודאי וסוער.יחד עם תחושת הדיכאון הגדלת הזאת, הנציגים הנחשבים ביותר של הבורגנות מתחילים לגלות קווי דמיון מדאיגים עם העולם של שנת 1917. זה עם ההקשר לזה, שהשאלה בשביל מפלגה מהפכנית עם דגל נקי ומדיניות מהפכנית נהיית ברורה.האופי הבין־לאומי של תנועתנו נובעת מהעובדה שהקפיטליזם זו מערכת עולמית. מההתחלה חתר מרקס להקמת ארגון בין־לאומי של מעמד הפועלים.אבל, מאז הדגנרציה הסטליניסטית של האינטרנציונל הקומוניסטי, לא התקיים ארגון כזה. עכשיו הגיע הזמן להשיק אינטרנציונל קומוניסטי מהפכני!יש שיראו בכך סקטוריאליות. אבל אין בזה שמץ של סקטוריאליות. אין לנו שום דבר במשותף עם הקבוצות האולטרה־שמאליות הסקטוריאליות שמהלכות בתור טווסים מגוחכים בשולי תנועת הפועלים.אנחנו חייבים להפנות עורף לאותם סקטוריאליים ולפנות אל שכבות האוכלוסייה הרעננות והחדשות, שנמשכות עבר הקומוניזם. הצורך בצעד כזה הוא לא נובע מחוסר סבלנות או מרצון סובייקטיבי. הוא בא מההבנה הברורה של המצב האובייקטיבי. זה, רק זה, הופך את הצעד הזה לבלתי נמנע והכרחי לחלוטין.בואו נסתכל על העובדות.הסקרים העדכניים בבריטניה, ארצות הברית, אוסטרליה ובמדינות נוספות מצביעים בבירור על כך שרעיונות הקומוניזם מתפשטות במהירות. הפוטנציאל לקומוניזם הוא עצום. משימתנו היא להפוך את הפוטנציאל הזה למציאות על ידי זה שנביא לזה ביטוי ארגוני.על־ידי זה שנבנה ארגון מנהיג במסגרת מפלגה קומוניסטית מהפכנית אמיתית, ובזה שנחבר את זה לארגון בולשביקי ממושמע, ונחנך את הארגון ברעיונות המרקסיסטיים ובזה שנכשיר את הארגון בשיטות של לנין – נהיה יכולים לבנות כוח שיוכל למלא תפקיד מפתח בהתפתחות המהפכה הסוציאליסטית בתקופה הקרובה.זוהי משימתנו. עלינו להתגבר על כל מכשול כדי להשיגה.סטליניזם כנגד בולשביזםלמשך זמן רב האמינו האויבים של הקומוניזם שהם הצליחו לגרש אחת ולתמיד את הרוח של מהפכת אוקטובר. קריסת ברית המועצות נראתה בתור אישור לאמונתם, והם האמינו שהקומוניזם מת ונקבר. “המלחמה הקרה נגמרה,” הם אמרו, “ואנחנו ניצחנו”.בניגוד לאגדה שממשיכים אויבי המעמד שלנו לחזור עליה שוב ושוב, הקומוניזם לא קרס בשנות ה-80, אלא הסטליניזם – קריקטורה נוראה, ביורוקרטית וטוטליטרית, שאין לה כל קשר למשטר הדמוקרטי של הפועלים שהקימו לנין והבולשביקים ב־1917.סטאלין ביצע מהפכת־נגד פוליטית כלפי הבולשביזם, תוך הישענות על קסטה פריווילגית של פקידים שעלתה לשלטון בתקופת הדעיכה של המהפכה לאחר מותו של לנין. כדי לבסס את הדיקטטורה האנטי־מהפכנית שלו, סטלין נאלץ לרצוח את כל חבריו של לנין, וגם מספר עצום של קומוניסטים אמיתיים נוספים.הסטליניזם והבולשביזם לא רק שהם לא זהים – אלה הם ניגודים מוחלטים, אויבים מרים מנוגדים זה לזה במהותם, המופרדים בנהר של דם.הניוון של המפלגות ’הקומוניסטיות’הקומוניזם מקושר באופן בלתי ניתן להפרדה עם שמו של לנין ועם המסורת המפוארת של מהפכת אוקטובר ברוסיה, אבל המפלגות הקומוניסטיות של היום הם קומוניסטיות בשם בלבד. מנהיגי המפלגות האלו נטשו מזמן את רעיונותיהם של ולדימיר איליץ' לנין והבולשביזם.השבירה המכרעת מהלניניזם התרחשה עם התאוריה הסטליניסטית של ה"סוציאליזם בארץ אחת" – רעיון אנטי-מרקסיסטי מיסודו. בשנת 1928, חזה טרוצקי שזה יוביל בהכרח לניוון רפורמיסטי-לאומי של כל מפלגה קומוניסטית בעולם. החזון הזה התגלה כנכון.בהתחלה, מנהיגי המפלגות הקומוניסטיות ביצעו בצייתנות את הוראותיו של סטאלין והביורוקרטיה הסובייטית, והם עקבו בעיוורון אחרי כל הדברים שהגיעו ממוסקבה. מאוחר יותר חלק מהם הלכו נגד סטאלין, אבל במקום לשוב ללנין – הם פנו בחדות ימינה. בפרידה ממוסקבה, רוב המפלגות האלו אימצו נקודות מבט ומדיניות רפורמיסטיות.בהתאם ללוגיקה המסוכנת של ה“סוציאליזם בארץ אחת”, ההנהגה של כל המפלגות הלאומיות התאימו את עצמם לאינטרסים של הבורגנות בארצם. ככה הדרך שלהם הובילה לניוון מוחלט – ואפילו לחיסול טוטאלי – של המפלגות הקומוניסטיות.המקרה הקיצוני ביותר הוא של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית (PCI), שבעבר הייתה הגדולה והחזקה ביותר באירופה. מדיניות הניוון הרפורמיסטי-לאומי בסוף הובילה לפירוקה של המפלגה והפיכתה למפלגה רפורמיסטית בורגנית.המפלגה הקומוניסטית הבריטית כיום משפיעה אך ורק באמצעות העיתון היומי כוכב הבוקר (Morning Star), והתוכן שלו לא הולך מעבר לגרסה רכה של הרפורמיזם השמאלי. למעשה, הוא משמש בתור מסכה שמאלית לבירוקרטיה של האיגודים המקצועיים.המפלגה הקומוניסטית הספרדית (PCE) היא חברה בממשלת קואליציה ששולחת נשק לאוקראינה במסגרת מלחמת נאט”ו נגד רוסיה. בגלל זה, המפלגה שקעה בירידה חדה. האגף הצעיר של המפלגה (UJCE) הלך נגד את הקו הרשמי – ונזרק למחוץ המפלגה.המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית (CPUSA) היא רק מכונה אלקטורלית בשביל המפלגה הדמוקרטית, כשהיא קוראת להצביע לביידן בתור ”הצבעה נגד הפשיזם”.המפלגה הקומוניסטית של דרום אפריקה הייתה חלק מהממשל הקפיטליסטי של הקונגרס הלאומי האפריקני במשך 30 שנה, ואפילו הגנה על הטבח של 34 כורים ששבתו במרקנה בשנת 2012.והרשימה עוד ארוכה.המשבר במפלגות הקומוניסטיותברגע הקריטי הזה בהיסטוריה העולמית, התנועה הקומוניסטית הבינלאומית מצויה בחוסר סדר מוחלט.מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם הגיבו לטבח בעזה בקריאות שצריך “לכבד את החוק הבינלאומי” ואת החלטות האו”ם – כלומר, שצריך לכבד את מעצמות האימפריאליזם הגדולות.אבל זאת הייתה פלישת רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022 שהביאה לפיצול עמוק, כשרוב המפלגות הקומוניסטיות התיישרו באופן מביש עם הבורגנים של הארצות שלהם. רוב המפלגות האלו, בעיקר במערב, הסתירו את תמיכתן לנאט”ו מאחורי קריאות פציפיסטיות לשלום, ל”משא ומתן” וכן הלאה. המתקפה של ישראל על עזה החריפה עוד יותר את המצב.המפלגה הקומוניסטית של צרפת (PCF), לדוגמה, פרשה מהקואליציה האלקטורלית השמאלית (NUPES) משום שמנהיגה, ז’אן-לוק מלנשון, סירב לכנות את חמאס כארגון טרור.בקצה השני, ישנן מפלגות שהפכו לכלים בידי מדיניות החוץ של רוסיה וסין, כשהן מציגות את השתיים כבעלות ברית פרוגרסיביות במאבק של אומות חלשות שצריכות להשתחרר מה”כיבוש אימפריאליסטי ועבדות החובות”.המקרה הקיצוני ביותר הוא של המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית (CPRF). המפלגה הזו איבדה כל טענה לקיום עצמאי, שלא לדבר על קיום קומוניסטי. מפלגתו של זיוגאנוב הפכה מזמן לעוקבת נאמנה של משטרו הריאקציוני של פוטין.הסתירות האלו הובילו לכמה פילוגים. בפגישה בינלאומית של מפלגות קומוניסטיות ושל הפועלים (IMCWP) בהוואנה בשנת 2023, הם אפילו לא הצליחו להוציא הצהרה על המלחמה באוקראינה, בגלל שהם לא היו יכולים למצוא הסכמה כללית.המשבר בתנועה הקומוניסטית ותפקידה של המפלגה הקומוניסטית של יווןהמון פועלים קומוניסטים רגילים הגיבו נגד הרוויזיוניזם הבוטה הזה.המפלגה הקומוניסטית של יוון (KKE) כן לקחה צעדים חשובים כשהיא דחתה את הרעיון הסטליניסטי-מנשביקי המיושן של “שני שלבים”. היא אימצה עמדה אינטרנציונליסטית נכונה לגבי המלחמה באוקראינה, אותה היא מגדירה כעימות בין אימפריאליסטים.המפלגה הובילה תנועה של פועלים לעשות חרם על משלוחי נשק בתוך נמלי יוון לאוקראינה – צעד שיתקבל בברכה על ידי כל קומוניסט אמיתי. אבל אפילו שזה דבר עם חשיבות, זה מוקדם מדי בשבילנו להסיק שהתהליך ההתקדמות של הקומוניסטים היוונים הושלם.ובמיוחד, יש צורך בניתוק מוחלט מהתיאוריה האנטי-מרקסיסטית של “סוציאליזם בארץ אחת”. צריך גם לאמץ את גישת החזית המאוחדת הלניניסטית.המפלגה הקומוניסטית של יוון מנסה לבנות קשרים עם מפלגות קומוניסטיות אחרות שחולקות את עמדתה על גבי זה שהמלחמה באוקראינה היא סכסוך בין אימפריאליסטים. זה צעד בכיוון הנכון. אבל התנאי המקדים בשביל הצלחה זה דיון פתוח ודמוקרטי בין כל הזרמים הקומוניסטים האמיתיים בעולם.על בסיס דיפלומטיה ו”הסכם כללי” במקום דיון ודמוקרטיה מרכזית, זה בלתי אפשרי להקים מחדש אינטרנציונל קומוניסטי אמיתי על יסודותיו ורעיונותיו של לנין.המשימה שלנו היא להחזיר את התנועה לשורשיה האמיתיים, לשבור עם הרוויזיוניזם הפחדני ולאמץ מחדש את הדגל של לנין. לשם כך, אנו מושיטים יד של ידידות לכל מפלגה או ארגון עם השאיפה הזו.כאשר טרוצקי הקים את האופוזיציה השמאלית הבינלאומית, הוא ראה בה את האופוזיציה השמאלית של התנועה הקומוניסטית העולמית. אנחנו הם הקומוניסטים אמיתיים – בולשביקים-לניניסטים – שהורדו באופן בירוקרטי משורות התנועה הקומוניסטית על ידי סטלין.תמיד נלחמנו כדי לשמר את הדגל האדום של אוקטובר ואת הלניניזם האמיתי, וכעת עלינו להביא מחדש את מקומנו הלגיטימי כחלק בלתי נפרד מהתנועה הקומוניסטית העולמית.הגיע הזמן לפתוח בדיון כנה על העבר בתוך התנועה, דיון שישבור סופית את שאריות הסטליניזם ויכין את הקרקע לאחדות קומוניסטית– על היסודות המוצקים של הלניניזם.די לרוויזיוניזם!לאחדות לוחמת של כל הקומוניסטים!חזרה ללנין!המדיניות של לניןמשימתנו המיידית היא לא לנצח את ההמונים. זה דבר שמעבר יכולתנו הנוכחית. מטרתנו היא לכבוש את היסודות המתקדמים והמודעים למעמדם באוכלוסייה. רק ככה נהיה יכולים למצוא את הדרך אל ההמונים. אבל אי אפשר להסתכל על הגישה שלנו כלפי ההמונים בקלות ראש.הדור החדש של פועלים ונוער מחפש דרך לצאת מהמבוי הסתום. היסודות הטובים ביותר מהדור מבינים שהפתרון היחיד טמון בדרך המהפכה הסוציאליסטית.הם מתחילים להבין את מהות הבעיות העומדות בפניהם, ובאופן הדרגתי הם קולטים את הצורך בפתרונות רדיקליים. אבל חוסר הסבלנות שלהם עלול להוביל לטעויות.עבודת הקומוניסטים לא הייתה קשה בכלל אם כל מה שהיה נדרש היה רק להגיד למעמד הפועלים סיסמאות מהפכניות. אבל הגישה הזאת היא בלתי מספקת ואפילו יכולה להיות מזיקה.מעמד הפועלים לומד דרך ניסיון, במיוחד ניסיון באירועים גדולים. לרוב, הוא לומד באיטיות – באיטיות רבה מדי לטעמם של מהפכנים מסוימים, שלעיתים מושפעים מחוסר סבלנות ותסכול.לנין הבין שלפני שהבולשביקים יהיו יכולים לכבוש את השלטון – עליהם קודם לכבוש את ההמונים. ובגלל זה אנחנו צריכים גמישות טקטית רבה. לנין תמיד המליץ למהפכנים לנהוג בסבלנות: “להסביר בסבלנות” – זו הייתה עצתו לבולשביקים, אפילו בשיא מהפכת 1917.ללא ההבנה של הטקטיקה, המבוססת על הניסיון הקונקרטי של מעמד הפועלים – כל הדיבורים על בניית תנועה מהפכנית הם פטפוט ריק: כמו סכין ללא להב.לכן שאלות של אסטרטגיה וטקטיקה חייבות לתפוס מקום מרכזי בתוך שיקוליהם של הקומוניסטים. גם לנין וגם טרוצקי הבינו היטב את היחסים בין המפלגה הקומוניסטית לבין הארגונים הרפורמיסטיים ההמוניים.הדבר הזה בא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר בדבריו של לנין בכתב החשוב ביותר שלו על טקטיקה מהפכנית: קומוניזם שמאלי – מחלת ילדות. גם לאחר מאה שנה, הכתבים האלו של לנין נחשבים כ“ספר חתום בשבעה חותמות” בעיני הזרמים הפסאודו-טרוצקיסטיים.הם חיללו את הדגל של טרוצקי בכל מקום ונתנו שירותים יקרים לביורוקרטיה. הם מדמיינים לעצמם שזה אפשרי פשוט לזרוק את הארגונים ההמוניים הצידה כאילו הם רק אנכרוניזם היסטורי. גישתם לארגונים האלו מוגבלת לגינויים בקול רם על “בגידה” – אבל הטקטיקה שלהם מובילה ישר למבוי סתום.אין לה שום קשר לשיטות הגמישות של לנין וטרוצקי, שהבינו את הצורך של הקומוניסטים לבנות גשרים אל ההמונים של פועלים שעדיין נתונים להשפעת הרפורמיסטים.עלינו לנתק מגע חד משמעי עם סקטוריאליזם, ולפנות באומץ רב לעבר מעמד הפועלים. באמצעות הסבר סבלני של המדיניות הקומוניסטית להמונים והצבת דרישות בפני המנהיגים הרפורמיסטים, זה אפשרי לכבוש את הפועלים הרפורמיסטים לקומוניזם.“כל הכוח לסובייטים”זה מספיק להסביר את העובדה שבה, בתקופת שנת 1917, לנין קידם את הסיסמה של “כל הכוח לסובייטים”, בזמן שהארגונים שייצגו את המוני הפועלים וגם החיילים, רובם היו תחת שלטונם של המנשביקים וגם הסוציאל-רבולוציונרים.עם הסיסמה הזאת, לנין אמר למנהיגים הרפורמיסטים של הסובייטים:“ובכן, אדונים, יש לכם את הרוב. אנחנו מציעים שתיקחו את הכוח לידיים ותתנו לעם את מה שהוא רוצה — שלום, לחם, ואדמה. אם תעשו זאת, נתמוך בכם, נמנע מלחמת אזרחים, ומאבק הכוח יהיה ממוקד במאבק שקט להשפעה בתוך הסובייטים.”המנהיגים הרפורמיסטים הפחדנים לא התכוונו לקחת כוח. הם הכפיפו את עצמם לממשלת המעבר הבורגנית של רוסיה, שהייתה כפופה בעצמה לאימפריאליזם וגם לריאקציה. הפועלים וגם החיילים בתוך הסובייטים היו יכולים לראות בעצמם את הטבע הבוגדני של מנהיגיהם, והם התחילו לפנות לעבר הבולשביזם.רק באמצעות הדרך הזאת הבולשביקים היו יכולים לעבור ממפלגה קטנה של כ-8,000 חברים בפברואר 1917 לכוח המוני שהיה יכול לזכות ברוב בסובייטים בתקופה שלפני מהפכת אוקטובר.מעל הכל, זה חשוב לנו היום לשמור על זה שאנחנו מבינים את המציאות. הכוחות האמיתיים של הקומוניזם נדחקו לאחור על ידי כוחות היסטוריים מחוץ לשליטתנו. אנחנו בעצם רק מיעוט של מיעוט בתוך תנועת מעמד הפועלים.יש לנו את הרעיונות הנכונים, אבל הרוב הגדול של מעמד הפועלים בזמן הזה לא השתכנע בזה שיש לנו את הרעיונות הנכונים ונחוצים. ברוב המקרים, הם נשארים תחת השפעת הארגונים הרפורמיסטיים המסורתיים, פשוט בגלל שהמנהיגים של אותם הארגונים מציעים להם דרך שנראית קלה וללא כאב לצאת מהמשבר.במציאות, הדרך הזאת מובילה רק להפסדים נוספים, לאכזבה ולסבל. הקומוניסטים בשום פנים ואופן לא יכולים לנטוש את מעמד הפועלים לידיהם של בוגדי המעמד, הבירוקרטים והרפורמיסטים. להפך, עלינו לנהל מאבק נחרץ נגדם.עם זאת, אין אופציה למעמד הפועלים להתחמק מהתהליך הכואב של הלמידה דרך הרפורמיזם.משימתנו היא לא לירות לעברם מהצדדים, אלא לעבור את החוויה איתם, לצדם, לעזור להם להסיק את הלקחים ולמצוא את הדרך קדימה — כפי שעשו הבולשביקים ב-1917.בנו גשר אל הפועלים!אנחנו צריכים לייסד דיאלוג עם מעמד הפועלים, שבו לא נתפס כגורם זר או אויב, אלא כקומראדים במאבק נגד אויב משותף – ההון. עלינו להוכיח להם את עליונות הקומוניזם, לא במילים אלא במעשים.עלינו למצוא דרכים ואמצעים לזכות בקהל בקרב המוני הפועלים שעדיין תחת השפעת הרפורמיזם.הבירוקרטיה תשתמש בכל שיטה חסרת מצפון כדי לבודד את הקומוניסטים מהמעמד הפועל דרך איסורים, חרמים, גירושים, שקרים, השמצות, ותקיפות מכל סוג. אבל הקומוניסטים תמיד ימצאו דרכים ואמצעים להתגבר על המכשולים האלו. אין שום דרך שבה הבירוקרטיה, שגנבה את ההנהגה של ארגוני הפועלים, תוכל למנוע מהקומוניסטים להגיע למעמד הפועלים.אין כלל אחד לקביעת הטקטיקות שלנו, הטקטיקות שלנו תלויות על התנאים הקונקרטיים. זוהי לא שאלה עקרונית, אבל מעשית.לנין תמיד התייחס בגמישות לסוגיות הטקטיות. אותו לנין שעמד בנחרצות להפסקת הקשר עם הסוציאל-דמוקרטיה ב-1914, שתמך בהקמת מפלגה קומוניסטית עצמאית בבריטניה, גם הציע למפלגה הבריטית להגיש בקשה להצטרפות למפלגת העבודה, תוך שמירה על התוכנית, הדגל והמדיניות שלה.בתנאים מסוימים, ייתכן ויהיה צורך לשגר את כל כוחותינו לארגונים הרפורמיסטיים על מנת זה שננסה לנצח פועלים שהם נוטים לשמאל ולהוביל אותם לעמדה מהפכנית איתנה.עם זאת, בשלב הנוכחי, זה לא רלוונטי. התנאים לזה לא קיימים. אבל בכל זמן נתון, יש צורך למצוא דרך למעמד הפועלים. זוהי לא שאלה טקטית, אלא שאלה של חיים ומוות עבור החזית הקומוניסטית.הקומוניסטים, גם בזמן שהם פועלים כמפלגה עצמאית, חייבים לפנות אל ארגוני ההמונים של מעמד הפועלים, תוך כדי שיש להם ניהול טקטיקה בחזית המאוחדת כל עוד שאפשר, בשביל למצוא דרך להמונים. זה הא”ב לכל מי שמכיר אפילו קצת את רעיונותיהן ושיטותיהן של מרקס, אנגלס, לנין, וטרוצקי.המדיניות שלנו מבוססת בדיוק על עצותיו של לנין ועל התזות מארבעת הקונגרסים הראשונים של האינטרנציונל הקומוניסטי. אם המבקרים סקטוריאליים שלנו לא מבינים את זה, זה לחלוטין הבעיה שלהם.על מה אנחנו נלחמים?בעיקרון, מטרות הקומוניסטים זהות לאלו של הפועלים בכלל. אנחנו עומדים למען סיום מוחלט של הרעב והעוני; למען עבודה מובטחת בתנאים טובים; למען קיצור דרמטי של שבוע העבודה שכובש לנו את הזמן הפנוי; למען מערכת בריאות וחינוך מובטחת ואיכותית; למען סוף לאימפריאליזם ולמלחמה; ולמען סוף להרס המטורף של כדור הארץ שלנו.אבל אנחנו מציינים כי, בתנאים של משבר קפיטליסטי, המטרות האלה לא יכולות להתממש, אבל זה רק באמצעות מאבק בלתי מתפשר של הפועלים, שממנו תגיע הצלחה רק כאשר יהיו הלאמות של הבנקים וגם הקפיטליסטים. בגלל הסיבה הזאת פיתח טרוצקי את הרעיון של הדרישות המעבריות.הקומוניסטים יפעלו באנרגיה רבה בכל מאבק של מעמד הפועלים. הדרישות הקונקרטיות שהקומוניסטים יעלו בתנועה ישתנו כמובן לעיתים בהתאם לתנאים משתנים, שיושפעו מהתנאים האחרים שיש בכל מדינה ומדינה. בגלל הסיבה הזאת, הרשימה של הדרישות התוכניתיות שלנו לא יהיו במקום כמו המניפסט הזה.עם זאת, השיטה שבה הקומוניסטים בכל המדינות צריכים לגבש דרישות קונקרטיות פורטה בצורה מבריקה על ידי טרוצקי בשנת 1938 ופורסמה במסמך היסוד של האינטרנציונל הרביעי, המוות הסופני של הקפיטליזם ומשימות האינטרנציונל הרביעי – או כפי שזה יותר מוכר, התכנית המעברית.הדרישות בתוך המסמך הזה מייצגות את הסיכום של התוכנית שפיתח לנין ואיתו הבולשביקים, ונמצאות בתזות ובמסמכים שפורסמו בארבעת הקונגרסים הראשונים של האינטרנציונל הקומוניסטי.הרעיון הבסיסי של הדרישות המעבריות אפשר להסביר בדרך קלה. טרוצקי הסביר שבתקופת דעיכת הקפיטליזם, כל מאבק רציני לשיפור תנאי החיים יהיה חייב ללכת מ”מחוץ לגבולות של של היחסי הרכוש הקפיטליסטים ושל המדינה הבורגנית”.בדומה למלחמה, שבה קרבות הגנה יכולים להפוך למתקפה, ככה זה במאבק המעמדות, המאבק על דרישות מיידיות יכול להוביל, בתנאים מסוימים, לקפיצה במודעות ולהתקדמות לכיוון מאבק מהפכני על הכוח שלטון.בניתוח הסופי, שום רפורמה לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן אלא אם היא קשורה להפלת הסדר הבורגני.הקומוניסטים נלחמים לשחרור מוחלט של מעמד הפועלים, לחופש מדיכוי וייסורי עמל. זה יושג רק על ידי השמדת מדינת הבורגנות, לקיחת אמצעי הייצור לידיים של הפועלים, והכנסת תכנון סוציאליסטי תחת שליטה וניהול דמוקרטי של המעמד הפועל.על זה תלויה העתיד של האנושות. במילותיו של המרקסיסט האירי הגדול ג’יימס קונולי:“דרישותינו הן המעטות ביותר, אנו רק רוצים את כדור הארץ.”האם הקומוניזם הוא רעיון אוטופי?מקום המחסה האחרון של מגיני הקפיטליזם זה להגיד שאין אלטרנטיבה למערכת הדועכת שלהם. אבל האם כל אדם הגיוני יכול להסכים עם זה?האם זה יתכן שבני האדם לא מסוגלים לתכנן מערכת שהיא טובה יותר מהמצב הנוראי שקיים כיום? טענה כזאתי מהווה השמצה מחרידה לאינטליגנציה של המין האנושי.הביטול של הדיקטטורה של הבנקים וגם של הקפיטליסטים מאפשר לנו לייצר כלכלה שתהיה מתוכננת בצורה רציונלית בשביל לספק את צרכי האנושות, ולא את התאווה הטורפת של המעטים, בעלי המיליארדים.הפתרון הזה ברור לכל אדם בעל חשיבה רצינית. והוא נמצא עכשיו בהישג ידינו. זוהי הדרך היחידה לבטל רעב, עוני, מלחמות וכל שאר המחלות של הקפיטליזם, וליצור עולם ראוי למחיית בני אדם.אויבי הקומוניזם טוענים שזה רעיון אוטופי. הטענה הזו נשמעת אירונית. מה שבאמת אוטופי זוהי המערכת החברתית-כלכלית שכבר איבדה את יעילותה, שקיומה עומדת כנגד צורכי החברה האמיתיים. מערכת כזו אין לה זכות קיום, והיא נידונה להסתיים בפח האשפה של ההיסטוריה.אין דבר אוטופי בקומוניזם. להפך. התנאים החומריים לחברה חדשה וטובה קיימים כבר בקנה מידה עולמי וגדלים במהירות.ההתקדמות העצומה של המדע ושל הטכנולוגיה מציעה תמונה מפתה של עולם ללא עוני, חסרי בית ורעב. ההתפתחות של אינטליגנציה מלאכותית, בשילוב עם רובוטיקה מודרנית, יכולה להפחית את שעות העבודה עד כדי כך שאנשים לא יצטרכו לעבוד, ורק מתוך בחירה אישית.ביטול העבדות של העבודה זה בדיוק ההנחה החומרית בשביל חברה נטולת מעמדות. זה כעת אפשרי לחלוטין. זו לא אוטופיה, אלא משהו שנמצא בהישג ידנו. העולם החדש הוא בתהליך להיוולד, העולם הזה גדל בשקט אך בעקביות בתוך הרחם של העולם הישן.אבל תחת הקפיטליזם, הכל הופך להפך שלו. במערכת שבה הכל נשלט על ידי מניע הרווח, כל התקדמות טכנולוגית חדשה מביאה איתה אבטלה, הארכת יום העבודה, וגם עלייה בניצול וגם בעבדות של הפועלים.כל מה שאנחנו מציעים זה להחליף את המערכת שהיא לא צודקת וגם לא רציונלית, שבה הכל נשלט על ידי התאווה הבלתי ניתנת לסיפוק של מעטים, בכלכלה מתוכננת רציונלית והרמונית, המבוססת על ייצור לשביעות צורכי האדם.לקראת אינטרנציונל קומוניסטי אמיתי!לפני שלושה עשורים, בעת נפילת ברית המועצות, הכריז פרנסיס פוקויאמה על “סוף ההיסטוריה”. אבל ההיסטוריה אינה נעלמת כל כך בקלות. היא ממשיכה בדרכה, בלי קשר לדעתם של סופרים בורגניים. ועכשיו גלגל ההיסטוריה הפך ב 180 מעלות.נפילת ברית המועצות הייתה ללא ספק דרמה היסטורית גדולה. אבל במבט לאחור, יתברר שהיא הייתה רק הקדמה לדרמה גדולה בהרבה – המשבר הסופי של הקפיטליזם.בגלל הסיבות שהצגנו מעל, המשבר הנוכחי יהיה ממושך בטבעו. הוא יכול להימשך שנים ואפילו עשורים, עם עליות וירידות, בגלל המשבר של הגורם הסובייקטיבי. אבל זה רק צד אחד של המטבע.המשבר יהיה ממושך, אבל הדבר בכלל לא אומר שיהיה שקט ושלו. להפך! אנחנו נכנסים לתקופה סוערת ביותר בהיסטוריה של הזמנים המודרניים.המשבר הולך להשפיע על מדינה אחר מדינה. למעמד הפועלים יהיו הזדמנויות רבות לשלוט בשלטון. שינויים חדים ופתאומיים טמונים בכל המצב. הם יכולים לפרוץ כשאנחנו הכי פחות מצפים להם. עלינו להיות מוכנים.אין עוד צורך לשכנע שכבות רחבות של צעירים ברעיונות העליונים של הקומוניזם. הם כבר קומוניסטים. הם מחפשים דגל נקי, ארגון שנפרד באופן רדיקלי עם הרפורמיזם וגם האופורטוניזם השמאלני הפחדני.עלינו לנקוט בכל האמצעים האפשריים כדי למצוא אותם ולגייס אותם. זה כולל הכרזה על מפלגה חדשה ועל אינטרנציונל חדש. כל המצב דורש את זה. זו משימה הכרחית ודחופה שהיא לא יכולה לראות דיחוי.מה שנדרש זה מפלגה קומוניסטית אמיתית, המבוססת על רעיונותיהם של לנין ושל שאר מורי המרקסיזם הגדולים, וארגון בינלאומי חדש בדומה לאינטרנציונל הקומוניסטי בשנותיו הראשונות.מספרנו עדיין קטן בהשוואה למשימות הגדולות העומדות בפנינו ואין לנו אשליות בנושא הזה. אבל כל תנועה מהפכנית בהיסטוריה תמיד התחילה בתור מיעוט קטן שנראה לא משמעותי.יש לנו עבודה חשובה לעשות, והעבודה הזאת כבר מניבה פירות חשובים ומגיעה לשלבים המכריעים.אנחנו גדלים במהירות כי אנו שוחים יחד עם זרם ההיסטוריה. מעל הכל יש לנו את הרעיונות הנכונים. לנין אמר שהמרקסיזם הוא כל-יכול כי הוא נכון. העובדה הזאת ממלאת אותנו בהמון ביטחון לעתיד.הסוציאליסט הצרפתי האוטופי הגדול פורייה הגדיר את הסוציאליזם בתור הדרך לממש את הפוטנציאל של המין האנושי.מתחת לקומוניזם, לראשונה בהיסטוריה האנושית, ייפתחו דלתות בשביל ההמונים להבין באמת את עולם התרבות שנשלל מהם. הדרך תיפתח לפריחה חסרת תקדים של אמנות, מוסיקה ותרבות, כפי שהעולם לא ראה מעולם.לעולם חדש, שבו החיים יקבלו משמעות חדשה לגמרי. ולראשונה, גברים ונשים יוכלו להרים את עצמם לגובה האמיתי שלהם על בסיס שוויון מלא. זה יהיה קפיצה של האנושות מריבונות הכרח לריבונות חופש.גברים ונשים לא יצטרכו עוד לכוון את מבטם לעננים בחיפוש אחר חיים טובים יותר לאחר המוות. הם יחוו עולם חדש, שבו החיים עצמם, מטוהרים מדיכוי, ניצול, וגם חוסר צדק, יקבלו משמעות חדשה לגמרי.זוהי הנקודה המופלאה שבשבילה אנחנו נלחמים: גן עדן בעולם הזה.זה מה שהקומוניזם באמת אומר.זו הסיבה היחידה שבאמת שווה להיאבק בשביל זה.לכן אנחנו קומוניסטים!חובת כל אחד ואחת מאיתנו היא לוודא שהעבודה הזאת תתבצע מיד, ללא היסוס ועם אמונה מוחלטת שנצליח.אלה יהיו סיסמאות הקרב שלנו: למטה עם השודדים האימפריאליסטים! למטה עם העבדות הקפיטליזם! לפקעה את הבנקים וגם את הקפיטליסטים! יחי הקומוניזם! פועלי כל הארצות, התאחדו! קדימה לבניית אינטרנציונל חדש! Published by the RCITranslated by Levan I.
