ההתנגדות העירקית הופכת למלחמה אנטי אימפריאליסטית

כאשר האדמיניסטרציה של בוש תכננה את המלחמה כנגד עיראק, הנחת היסוד שלה הייתה כי העם העיראקי יתקומם כנגד צאדם חוסין ויקבל את החיילים האמריקאים והאנגלים כמשחררים. דבר זה לא התרחש. הם טוענים כי הסיבה לכך היא הברוטליות של המשטר הגורמת לפחד כה גדול שבני העם העיראקי יתקוממו על המשטר רק כאשר ההמונים יהיו משוכנעים כי צאדם חוסין הופל וחוסל מבחינה צבאית ופוליטית. הם חולמים משום שזה לא ההסבר המלא, להתנגדות ההמונים העירקים.

ההתנגדות בה אנו חוזים אינה רק צעדים של משטר מיואש. העובדה כי ימי משטר זה לא יאריכו ברור לכל, ובכל זאת ההמונים בעיראק אינם נעים כלולב ברוח. הם רואים את האויב העיקרי בצבאות האימפריאליסטים הפולשים. מעל מסכי הטלוויזיה בהם אנו צופים, העוצמה האימפריאליסטית ברורה ולא נראה כי בגדאד מסוגלת להגן על עצמה. אולם מספר כתבים יותר רציניים רואים בבהירות את מה שמנסים להסתיר מאתנו.

רוברט פיסק, הכותב עבור האינדיפנדט, תיאר את המצב האמיתי השורר בבגדאד. הוא אומר שמי שמטיל ספק בנכונותו של הצבא העיראקי להגן על העיר, צריך פשוט לצאת החוצה קצת דרומה מהעיר ושם יראה קילומטר אחר קילומטר של משוכות הגנה, בונקרים, ארטילריה נסתרת וחטיבות מוכנות לקרב. לדבריו הוא מעולם לא ראה את הצבא העירקי כה מוכן למלחמה מאז מלחמת אירן-עיראק ב 1980-1988. הוא מסביר כי הצבא העירקי הפך להיות אמן ההסתתרות. הוא אומר כי הצבא לא נראה כלל חלש או מוכן להיכנע. ההפך הגמור הוא הנכון. הוא גם מסביר כיצד המלחמה הופכת יותר ויותר מלחמה של שחרור לאומי.

עירקים מועטים בלבד, אפילו בין שרי הממשלה העירקית והם מדברים על כך בגלוי, מטילים ספק כי בסופו של יום האמריקאים יכבשו את הארץ. יש להם את הטכנולוגיה ואת הכוח לכבוש כל עיר ולהטיל עליה ממשל צבאי. אך האם הם יהיו מסוגלים לכפוף את רצון העם העירקי לממשל זה? "אם ההמונים לא יתקוממו כפי שבלייר ובוש מקווים, הרי המלחמה הופכת להיות מלחמה לאומית כנגד צבא אימפריאלי"( רוברט פיסק האינדיפנדט, הראשון לאפריל 2003).

ללא כל קשר מה בלייר ובוש חושבים על העם העירקי, העם מוכיח כי יש לו את ההבנה והתחושה מהבטן כי הצבאות האמריקאים והבריטים הם צבאות אימפריאליסטים ולהמונים מסבר יש גם זיכרון היסטורי. הם מבינים כי האמריקאים והאנגלים לא פולשים לארצם בשם איזה עקרון מופשט של דמוקרטיה. כי הם באו לבזוז את המקורות של העושר של עיראק. התנגדות זאת לאימפריאליזם לובשת את הצורה של גאווה לאומית-פטריוטיזם. היא גם הדליקה את הגאווה הלאומית הערבית בכל המזרח התיכון.

אנו חייבים להבחין בין הלאומנות של אומות אימפריאליסטיות והלאומנות של עמים מדוכאים. הלאומנות של האומות העשירות והחזקות הן ביטוי של אינטרס בעלי ההון המבטא את שוד עמי העולם. הלאומנות של האומות העניות והמדוכאות הם ביטוי אנטי אימפריאליסטי ולכן יש בו אלמנט מתקדם.

לבני העם העירקי יש זיכרון היסטורי ארוך.. בעבר ללא ספק צאדם חוסין עשה מניפולציות ריאקציונריות בתחושות הלאומניות שלהם על מנת לדכא את המיעוט הכורדי בצפון ואת השיעים בדרום. אולם הסיטואציה כיום שונה מאוד. במלחמה הנוכחית יש אלמנט של גאווה לאומית של בני אדם המסרבים לחיות תחת שלטון קולוניאלי. עובדה זו מתגלה למשל בסירובם של השיעים להתקומם על המשטר לקול החלילים של הפולשים, כפי שאלו ציפו שיקרה בבצרה, בה מרבית התושבים הם שיעים. במקום זאת בצרה נאבקת משום שהשיעים מסרבים להיות נשלטים בידי האימפריאליזם.

בזיכרון ההיסטורי של ההמונים העירקים כפי שבזיכרונם של כל הערבים, שליטי אנגליה וארצות הברית אינם מיטיבים דמוקרטים, אלא מדכאים צמאי דם ובוזזים. זיכרון זה הולך אחורה למלחמת העולם הראשונה, כאשר נקבעו גבולות עיראק תוך התעלמות מוחלטת מההרכב האתני של האנשים החיים שם כמו ברוב הקולוניות לשעבר. דבר זה מסביר מדוע חלק ניכר מהטריטוריה הכורדית נכללה בתוך המדינה העירקית. בעשותם כן התעלמו האנגלים באופן מוחלט ואף רמסו את שאיפות הכורדים למדינה משלהם.( יאמר במאמר מוסגר כי המנהיגים הכורדים הנוכחיים כטליבני למשל מפזרים אשליות באימפריאליזם אשר כמובן לא יכבדו אשליות אלו ויבגדו בהם כפי שעשו פעמים רבות בהיסטוריה.) הכורדים בעבר נאבקו באימפריאליזם הבריטי וכובדו בשל כך בגז מרעיל שנורה עליהם על ידי הצבא הבריטי שפעל להבטחת האינטרסים של בעלי ההון הבריטים.

אולם אין הכרח לחזור לשנות העשרים, כדי לראות את התחבולות האימפריאליסטיות האכזריות מהן סבלו בני העם העירקי. ב1980 תמך המערב בצאדם חוסין במלחמתו כנגד אירן. הסיבה הייתה משום שאירן נתפסה אז בעיני המערב כסכנה גדולה יותר מעיראק. במרוצת מלחמה זו פיזר צאדם חוסין גז על הצבא האירני. בסוף המלחמה בני העיר הכורדים של חילבזה סבלו אף הם מהתקפת גז . אמצעי התקשורת במערב טענו אז כי האירניים היו אחראים לכך! אנו רואים כי אותה מתודה של הכחשת המציאות והאשמת האחר ,במקרה זה את בגדאד, היא שיטה חביבה על האימפריאליזם. הטילים אשר נורו לפני מספר ימים ופגעו בשוק היו לדברי אמצעי התקשורת האימפריאליסטים:" טילים אנטי מטוסים שעיראק ירתה אך הם החטיאו את מטרתם". מספר חודשים לאחר האירוע בחילבזה מאה אלף כורדים רוססו בגז באנפאל. דונלד ראמספלד (כיום שר ההגנה האמריקאי), ואחרים המשמשים באדמיניסטרציה הנוכחית של בוש , כיסו על פשע זה ושיקרו במצח נחושה אודות מה שהתרחש. גם לממשלתה של ת'אצר לא היו כל היסוסים לתמוך בצאדם בסכום של למעלה ממילירד לירות סטרלינג..

אולם ב1990 כאשר פנה צאדם לכיבוש כווית פנה המערב כנגדו. היה זה משום שאם צאדם היה כובש את כווית הוא היה שולט על 20% מרזרבות הנפט בעולם. המלחמה לא הייתה להגנתה של כווית אלא להגנת האינטרסים האסטרטגים של האימפריאליזם באזור.

אם למישהו יש ספקות בכל זה די להיזכר במה שקרה לכורדים בצפון, ולשיעים בדרום במרוצת מלחמת המפרץ הקודמת. הצבא האמריקאי שישב בכווית לא הגיב בזמן שהמשמר הרפובליקני העירקי מחץ את ההתקוממות בדם. ההמונים בעיראק לא שכחו כל זאת וזיכרון זה מכתיב את התנגדותם הנוכחית כמו שאנו רואים בבצרה כיום.

כפי שגנרל עבד עמר עבאס אמר לאחרונה:" ב1991 התקוממנו משום שחשבנו שמשטרו של צאדם קורס. האמריקאים הבטיחו כי יעזרו לנו. כאשר צאדם שלח טורים משוריינים למחוץ אותנו, המטוסים האמריקאים חגו מלמעלה. הם ראו כיצד מוחצים אותנו למוות. התוצאה היא שכיום העם העירקי לא מאמין לאמריקאים. ( גנרל זה שירת בצבא העירקי, הוא הנהיג את ההתמרדות באזור דאיוינאיה בדרום עיראק ב1991. ציטוט זה הוא ממאמר שכתב עבור המכון למלחמה ושלום דיווח מספר 7, 24 למרס 2003).

לאחר מכו היו סנקציות במשך עשור שנים שהוטלו על ידי ארצות הברית ובריטניה. כתוצאה רמת החיים כיום היינה עשירית ממה שהייתה ב1980. רבע מילידי עיראק רעבים. עד כמיליון ילדים מתו מהסנקציות.

יחס זה לעם העיראקי בפני עצמו הוא הוכחה לכך שהמלחמה אינה אודות טרור או נשק להשמדה המונית. ההמונים העירקים יודעים היטב שאין כל קשר בין המשטר ובין רשת אל קאידה. זהו משטר חילוני הנמצא בקונפליקט עם הפונדמנטליסטים. בן לאדן היה רוצה לראות את סופו של צאדם חוסין.

ההחלטה לתקוף את עיראק לא התבשלה אחר ה11 לספטמבר. ידוע כי כבר ב1997 ראמפסלד וצ'יני היו מעורבים ב"מאה האמריקאית החדשה". רוב אלו שהיו מעורבים בפרויקט הם כיום בהנהגה של האדמיניסטרציה של בוש. מלבד רמפספילד וצ'יני נמנים עליהם גם פאול וולפוביץ, ריצרד פארל, אליוט אברהמס ,ג'אלמאי קאילזאד ( האחרון היה שליח מיוחד לעיראק וגם של חברת הנפט אנקוקול). הנקודה המרכזית של הפרויקט היה השליטה על הנפט במזרח התיכון דרך כיבושה של עיראק. "כאשר כיבושה של כווית , אפשר להם להציג את צאדם כאיום הגדול לאזור"

הם נכשלו ולא הצליחו לפעול לפי תוכנית זאת בתקופתו של קלינטון, אך מייד לאחר שבוש עלה לשלטון הוא החל לפעול לפי תוכניתם. מהתנהגות "אופק" בשנות השבעים הם הסיקו שעל ארצות הברית לתפוס את רזרבות הנפט בעולם, והם בישלו את הבלוף בדבר הנשק להשמדה המונית המסכן את ארצות הברית ובריטניה.

העבר די ידוע, אולם גם תוכניות האימפריאליזם לעתיד ידועות. בוש הבהיר היטב כי מה שמחכה לעיראק אינו משטר דמוקרטי, שכן הוא מתכנן להביא מושל צבאי אמריקאי אשר ככל הנראה יהיה גנרל טומי פרנק העומד בראש המבצע הצבאי.

עיתון ה"גא רדיאן"( הראשון לאפריל 2003), פרסם מאמר תחת הכותרת: "התוכניות האמריקאיות עבור המשטר העירקי". תוכנית זאת הייתה ברורה גם לפני פרסום המאמר, אך הוא מוסיף כמה פרטים מעניינים. "לפי התוכנית, הממשלה תהיה מורכבת מ23 משרדים ממשלתיים, אמריקאי בראשותו של כל אחד מהם. בכל משרד יהיו גם ארבעה יועצים עירקים שימונו על ידי האמריקאים.... הממשלה תשתלט על כל עיראק עיר אחר עיר. ערים שתוכרזנה כמשוחררות על ידי גנרל טומי פרנק תצורפנה לממשל החדש תחת פיקוחו של דז'אי גארנר, גנרל במילואים, שמונה לכיבושה של עיראק". הרפורט מוסיף:" בציפייה לנפילת בגדאד חברי הממשלה הזמנית הגיעו לבגדאד".

דיווח זה מוכיח כי אין הם עומדים להניח לעיראקים לשלוט בעצמם. כאשר האמריקאים הגיעו לאום קאסר הם הניפו את הדגל האמריקאי במיטב המסורת של הקולוניאליזם של המאה ה 18 וה19. אקט קטן זה רק חושף את הכוונות הממשיות שלהם ביחס לכל עיראק. הם הורידו את הדגל כאשר הסבירו להם מה יהיה האפקט שלו על הלחימה של העיראקים, היודעים מה מחכה להם.

הכוונה גם נחשפה על יד אחמד כאליבי ממה שנקרא "הקונגרס הלאומי העירקי". ארגון לו אין כל תמיכה בעיראק אך נשען על כידונים של המערב. כאליבי אמר לאחרונה:" לחברות האמריקאיות תהיה שליטה על הנפט העירקי". אין זה מקרי כי ראמספילד אמר עד לאחרונה כי כאליבי הוא האיש הנבחר שלו לעיראק לאחר חיסולו של צעדם חוסין. "הקונגרס הלאומי העיראקי" יכול לשחק את התפקיד של "הממשלה הדמוקרטית", אלא שעתה ארצות הברית אינה סומכת אפילו על איש ככאליבי והיא החליטה למשול ישירות דרך גנרלים פרנק וגארנר. זה מוכיח הכל. אפילו על משרתים עלובים כ כאליבי ודומיו אין הם סומכים למרות שאלו מוכנים למכור את עיראק תמורת תשלום. זאת משום שהם מבינים כי כאליבי ודומיו יתפסו על ידי ההמונים כמשרתי האימפריאליזם. זה ייקח עוד זמן לפני שהם יוכלו להסתמך על כאליבי ודומיו כביטוי לרצון העם לכאורה.

בתקופה הראשונה שלאחר המלחמה עיראק תהיה תחת שליטה של מושל צבאי, גנרל טומי פרנק. לצדו יהיה ראש הממשל האזרחי גנרל גרנר. הפנטגון גם החליט על משרד לעזרה הומניטרית אשר יהיה תחת פיקוחו. גרנר מקורב לראמפספלד אשר נתן לו את המשרה. גרנר עבד לאחרונה כמומחה לטילים בהם משתמשים כיום בעיראק. להפקיד את עיראק בידיו זה כמו לשים את הזאב כדי שישמור על הכבשים. האם למישהו שיש טיפת מוח יכול להאמין שאיש זה ידאג לרווחת ההמונים בעיראק.

לבוש וחבריו, ראמפספלד, צ'יני, וולפוביץ ואחרים יש פילוסופיה מאוד ברורה. "אנו שסיפקנו את הצבא ועל כן החברות שלנו הן שצריכות להרוויח ממלחמה זו". כאשר מדובר בחברות "שלנו" הכוונה במקרים רבים היא באופן המילולי ביותר. הולבורטון למשל, היא חברה גדולה מאוד הקשורה עם דיק צ'יני.

הם יעשו רווחים גדולים.

הולבורטון יכולה לבנות כבישים ובניינים ומחנות לצבא. לדברי מיכאל אורבן מבנק דויטשה בנק הילבורטון ואחרות יעשו רווחים שמנים מאוד בעיראק. מסיבה זו המניות שלה בשוק מטפסות מאז ראשית השנה הם עלו ב11%. אתה יכול לראות כיצד גוזרי הקופונים נהנים מההרס והמוות בעיראק.

חברת בת של הולבורטון, כבר קיבלה חוזה שמן כדי לכבות את הדליקה בבארות נפט. חברה זו יחד עם בכטל ( שגם לה קשרים למנהיגי המפלגה הרפובליקנית), הן בראש הרשימה של חברות שיקבלו לפחות 900 מליון דולר תמורת בנייתה מחדש של עיראק , ומי אחראי להחלטה אילו חברות תהיינה מכך? לא אחר מגרנר כמובן.

כדאי גם לשים לב אילו חברות הן אלו הנהנות מהחוזים. עוד לפני נפילתה של אום קאסר חברת אס.אס.א זכתה בחוזה של חמישה מליון דולר להריץ את המפרץ. זאת אותה חברה בה נאבק האיגוד המקצועי של הסוורים בחוף המערבי בארצות הברית. חברה זו ידועה כחברה השוברת איגודים מקצועיים. בוש בא לעזרתה בשנה שעברה בזמן המאבק והכריח את השובתים לחזור לעבודה. עתה בוש גם נותן לה את החוזה בעיראק. ברור שאם חברה זאת מתנגדת לאיגודים מקצועיים בארצות הברית היא תתנגד להם בעיראק

פרוש הדבר כי חברות ההון הגדולות הן שתשלוטנה על עיראק וימצצו את הדם של המוני העם העיראקי, הן שתפרטנה את הנפט העיראקי לטובת חברות הנפט האמריקאיות.( דבר זה מסביר את היחס של רוסיה וצרפת העומדות להפסיד ממלחמה זו. זה משמעות הקונפליקט באו"ם).

בעבר עיראק בנתה מדינה מרשימה למדי שסיפק לתושביה שירותים ( כפי שהאקנומיסט מודה במאמר מה -8 למרס). לאחר שחברות הנפט תשלטנה על עיראק לא תהיה כל מדינה סעד. המטרה תהיה להוציא כמה שיותר רווחים עבור הברונים האמריקאים. אם עיראק צריכה לשלם את מחיר המלחמה הן ימצצו את לשדה.

יש גם צד מבדח לעניין זה. פטרישה הייוט שרת המסחר הבריטי מתחננת לאמריקאים לתת לאנגליה את חלקה בשלל. הם יקבלו משרה באדמיניסטרציה לצדו של גרנר אך לא חלק בשלל, אחרי הכל הבריטים לדבריהם נלחמו מלחמה צודקת!. אולי בסופו של דבר הם אולי יקבלו לכל היותר מספר פרורים. בלייר ככל כלב נאמן יקבל את השיירים משולחן אדונו.

שוד אימפריאליסטי:

ברור שמלחמה זו לא נערכת לטובת העם העיראקי אלא למטרות שוד אימפריאליסטיות. על בסיס זה אין כל אפשרות שההמונים העיראקים ייהנו מפיתוח כלכלי. איך הם יכולים לקוות כי ישתמשו ברווחי הנפט לצורכי חינוך הילדים? לשיטה רפואית שתדאג לחולים? לא! הם מפציצים ויפציצו ויחסלו את הכבישים, בתי החולים, מוסדות החינוך ואז יבנו אותם מחדש למטרות רווח של חברות ההון הזרות שישתמשו בנפט לשם כך.

מסיבה זו נלחמים העיראקים. ראמספלד דורש כניעה מוחלטת. אך העירקים אינם נכנעים ללא קרב. החובה של כל הסוציאליסטים וכל הפועלים בכל העולם לתמוך במאבק של העיראקים לעצמאות לאומית . בסופו של יום מכונת המלחמה האימפריאליסטית תנצח, אך במחיר כבד ובמיוחד של בני העם העיראקי.

אנו יכולים לצטט שוב את גנרל עבד אל אמר עבאס:" אני מאמין כי בנות הברית תצלחנה לסלק את צאדם חוסין אם ימשיכו להפציץ את בגדד. אולם תהיה זו קטסטרופה אם ינסו להכנס לבגדאד בכוח. ההתקוממות ב1991 הביאה להרס עשרה אחוז מהתשתית של הדרום, האם אתם יכולים לדמות מה כיבושה של בגדאד יעשה ב2003?".

מאות אזרחים עיראקים כבר נהרגו ואולי אלפי חיילים. כיבושן של בצרה ובגדאד וערים נוספות ידרוש מלחמות קשות ברחובות ומבית לבית . גם חיילים אמריקאים הבריטים רבו ימותו. זה משמעות הברבריזם ממנו הזהיר אותנו מרקס. אולם הסבל לא ייגמר עם כיבושה של עיראק. בני העם העירקי יסבלו במשך שנים שליטה אימפריאליסטית. הם יאבקו ומסיבה זו ושיניגטון מדברת על השארת צבא של 100,000 חיילים בעיראק למשך חמש שנים לאחר הניצחון הצבאי.

המחיר של שמירת חיילים אמריקאים יעלה כ25 ביליון דולר, זהו התל"ג השנתי של עיראק. מחיר הבנייה מחדש של עיראק יעלה 100 בליון דולר. מאיפה יבואו סכומים אלו? עיראק מרוויחה כיום 15 מילירד דולר לשנה ממכירת הנפט. על מנת שעיראק תממן את עצמה היא זקוקה לפחות לפי שניים מכך. לשם כך היא צריכה להשקיע 20 מילירד וזה ייקח לפחות עשר שנים לפני שתגיע לכך. זאת כמובן מבלי שניקח בחשבון את תשלומי הריבית לכיסוי החובות שלה. זה ייקח על כן לפחות עשרות בשנים לפני שתושבי עיראק ייהנו מרווחה כלשהי. על כך יש להוסיף שארצות הברית תגביר את ייצור הנפט ותוריד לכן את מחירו.

פרוש הדבר כי הם מתכוונים לשים את העם העיראקי במקום שהעם הפלסטיני נמצא בו במשך חמישים שנה. ללא כל זכות הגדרה עצמית כאשר הם נשלטים על ידי צבא כובש וכאשר הם נדונו לחיי עוני והשפלה..

על כן מאבק לשחרור לאומי הוא שנמצא בתהליך התגבשות וזה ייקח שנים. ארצות הברית זורעת זרעים של קונפליקטים גדולים בעתיד. הם יוצרים את התנאים להתפשטות הפאונדמנטליזם האיסלמי אשר ישתמשו ברגשות האנטי האימפריאליסטי של ההמונים ויכוונו אותם למטרות ריאקציונריות. הם טוענים שזו מלחמה כנגד טרוריזם אך הם יוצרים את הבסיס למאבק נגדם באמצעים טרוריסטים . בן לאדן יכול רק לצחוק ממקום מחבואו.

בשנים הבאות ההמונים יאבקו באימפריאליזם. חובתו של כל סוציאליסט לתמוך במאבק זה של ההמונים העירקים. הטרגדיה היא שאין כיום אלטרנטיבה של מעמד הפועלים שתוכל לכוון ולהדריך בכיוון פרולטרי. באירן קיים מזה שני עשורים משטר פאונדמנטליסטי . המשטר לא פתר שום בעיה של ההמונים האיראנים. בתקופה האחרונה יש תנועה של צעירים בעיקר של סטודנטים המתנגשים עם המולות. הפועלים באירן אף הם סבלו רבות ממשטר המולות. על הפועלים והסטודנטים בעיראק לעכל לקח זה.