בוליביה: המהפכה הולכת ומתרחבת

ביום שלישי, 14 באוקטובר, לאחר יום של אבל ורגיעה יחסית, התנועה המהפכנית בבוליביה, אשר פרצה כתוצאה מניסיון הממשלה למכור את משאבי הגז הטבעיים של הארץ לחברות בינלאומיות, המשיכה לגדול מבחינת חוזקה,הופעתה , ארגונה וצעדי הענק שהיא פוסעת קדימה..

בימים שלאחר הקרב בבירה לה פאס ביום שני, 13.10, במהלכו עשרות אלפי פועלים, כורים, איכרים ומקומיים מלה פאס ואל אלטו התנגשו עם הצבא והמשטרה במשך למעלה מעשר שעות, תנועת השביתה הכללית נכנסה לשבוע השלישי שלה. היא אף התחזקה על ידי העוצר בכל החלק הצפוני של המדינה וכן באמצעות התרחבות הגיוסים [של הפועלים למערכה, המתרגם] אל עבר הפרובינציות המזרחיות, אשר עד כה היו נטולות השפעה.

עתה השביתה הכללית היא איתנה בפוטוסי, אורורו, סוקר, בעוד שבקוצ'במבה אלפי פועלים, איכרים וצעירים מתנגשים עם הצבא והמשטרה על השליטה ברחובות. אפילו בסנטה קרוז, בלב האזור המערבי של הארץ, אשר באופן מסורתי נחשב לשמרני יותר, יש גיוסים של מפגינים ושלוש שורות של איכרים צועדות לעיר מהאזורים השכנים.

ביום שלישי, 14 באוקטובר, התנועה קברה את האנשים שנהרגו ע"י הצבא ביום שני (קרוב ל-30 איש) ונערכו הפגנות המוניות ברחוב של קוצ'במבה, אורו, פוטוסי וסוקר ובצפון סנטה קרוז בעיר יאפאקני, שם אלפים על אלפים של פועלים, סטודנטים, שכבות מעמד הביניים ומקומיים מהשכונות העניות ביותר יצאו לרחובות למחות נגד הטבח שנערך באל אלטו ובלה פאס. בערים רבות ההפגנות היו הגדולות ביותר בהיסטוריה של בוליביה.

מכל רחבי הארץ הגיעו דיווחים על התכנסויות המוניות של פועלים, כורים, איכרים ומקומיים שהחליטו לצעוד לעבר הבירה. היתה להם מטרה אחת: לכפות על הנשיא השנוא סאנשז דה לוסאדה להתפתר .

במהלך ההפגנות בלה פאס, ג'אים סולרס, המזכיר הכללי של איגודי פועלי בוליביה (COB), יצא בפנייה לאיגוד המקצועי ולארגוני ההמונים במטרה ליצור באופן מיידי "ועדי הגנה עצמית שתפקידם לעצור קבוצות של חוליגאנים אשר יבקשו לנצל לרעה את המהפכה החברתית" וכן בכדי למנוע מקבוצות חמושות שהוקמו על ידי הממשלה מלעצור ולהרוג את מנהיגי תנועת המחאה.

זהו צעד חשוב ביותר קדימה, והוא תוצאה של הניסיון שהתנועה עברה במהלך ההתנגשויות של הימים האחרונים. ברור כי המוני הפועלים והאיכרים אינם יכולים להיאבק בצבא בידיים ריקות. על הכורים לשחק תפקיד מכריע בוועדים להגנה עצמית, מאחר שיש להם את הגישה והם יודעים כיצד להתמודד עם התפוצצויות. הכורים מהונאני, אשר כבר היו בבירה במהלך השבועיים האחרונים, הגיעו עם דינמיט.

ישנה חשיבות יתירה לכך שמנהיגי האיגוד יציינו בין המטרות של הוועדים להגנה עצמית את שימור הסדר המהפכני נגד אלמנטים חוליגאניים. כל תנועה מהפכנית, באמצעות זעזוע התשתית של הסדר הישן, מובילה ליצירת דרגה מסוימת של "כאוס" אותו האלמנטים הלומפן-פרולטריוניים יכולים לנסות לנצל. אולם בכל תנועה מהפכנית אשר משיגה עומק מסוים, הפועלים בעצמם נוטלים לידיהם את התפקידים שבעבר בוצעו על ידי המשטרה והמדינה הבורגנית. אלו הצעדים הראשונים לקראת בניית סדר חדש, דמוקרטיה של פועלים ואיכרים. זו הגישה האמיתית של הפועלים הבוליביאניים, אולם הדבר אינו מונע מהמדיה הקפיטליסטית בכל העולם מלנסות להציג את התנועה כ"כאוס, אנרכיה ואספסופיות".

על כל פנים, המטרה של שבירת הצבא של המדינה הבורגנית, שהוא המבצר האחרון עליו יכולה הממשלה הרצחנית של גוני לבסס עצמה להגנתה, אינו יכולה להצטמצם לשאלה של כוח פיזי. קשה מאד להאמין כי בתנאים נורמאליים של סדר בורגני, הפועלים והמדוכאים יוכלו לאגור די עוצמת אש בכדי להביס את הצבא בעימות צבאי טהור. עם זאת, הצבא הבורגני, המתמודד עם גיוס המוני ונחוש של פועלים, הולך ומתפלג על קווים מעמדיים, כאשר חיילים וחלק מהקצינים הזוטרים מצטרפים להמונים, בעוד שהגנרלים נותרים לצד המעמד שלהם, זה של המדכאים.

אנו כבר ראינו כיצד בבוליביה, במהלך התנועה ההולכת ומתמשכת הזו, הופיעו סימנים חשובים לכך שפילוגים בצבא מתרחשים. היו דיווחים על חיילים סדירים שסירבו לירות, ואף הצהרות מחלק מהקצינים המאיימים להפסיק להגן על הממשלה. בראיון ברדיו "ארבול" ביום חמישי, 14 באוקטובר, קצין בצבא אשר ביקש להישאר עלום שם, הבהיר כי "לא כל אחד בצבא תומך בממשלה". הוא אף פנה לחבריו לצבא "לא לבצע בחירות מוטעות במקרה שהם יצטרכו לקבל החלטות בעלות חשיבות מכרעת עבור המדינה".

באותו היום, סגן אלוף חואן קרלוס איבנס, דובר קבוצת "הקצינים הפטריוטיים", אמר כי הממשלה משחדת את הפיקוד הבכיר של הצבא בכדי שתוכל להמשיך בדיכוי אלפי בוליביאניים שנמצאים ברחובות. עוד הוסיף כי קבוצתו תומכת בתביעות שהעלה העם.

פנייה ברורה לחיילים להצטרף לתנועת הפועלים והאיכרים, בצד הקמת כוח פועלים להגנה עצמית, יכולה לפלג צבא סדיר כמו זה הבוליביאני באופן קל יחסית. כבר ביום שני, 13 באוקטובר, ראינו בלה פאס כיצד קבוצות מקרב המשטרה פסקו מלתקוף את האנשים והניחו למפגינים לעבור, חרף העובדה שמטרת האנשים היתה במפורש להפיל את הממשלה. הפועלים והאיכרים הבוליביאניים, באינסטינקט פוליטי מרשים, פנו ל"אחיהם השוטרים" לחבור אליהם והם מצאו אוזן קשבת.

בארץ כמו בוליביה, שהרוסה לחלוטין לאחר שני עשורים של קיצוצים והתקפות על תנאי החיים של ההמונים, הממשלה יצאה מדעתה עד כדי שנערכו קיצוצים מהותיים בהוצאות הממשלה שהגיעו לנקודה בה משכורות השוטרים קוצצו לתנאים של רעב במשך תקופה ארוכה. במשך השנים האחרונות, הדבר כבר הביא לפריצת מרידות שוטרים נגד הממשלה ברגעים מכריעים, כמו למשל במהלך ההתקוממות נגד הפרטת המים בקוצ'במבה באפריל 2001, ולאחרונה במהלך התקוממות פברואר כאשר קבוצה של שוטרים לחמה יחד עם העם נגד הצבא והממשלה.

אחד ממנהיגי מרידות השוטרים נאם באסיפה פומבית המונית בלה פאס ביום רביעי, 15 באוקטובר. בנוסף, גואדלופה קארדנאס, המנהיגה המרכזית של פדרציית נשות השוטרים, תבעה את התפטרות הנשיא והודיעה כי ארגונה יארגן את הפסקת פעילות תחנות המשטרה בלה פאס כך שבעליהן לא ינוצלו לפעולות נגד העם.

שמועות על פילוגים בצבא הלכו וגאו בימים האחרונים. ביום שלישי, 14.10, מפקד הכוחות המזוינים, גנרל רוברטו קלארוס, הצהיר כי אין הם תומכים בממשלה כאינדיבידואל, אלא רק כחלק מ"ממשלה לגיטימית". מאוחר יותר הכוחות המזוינים יצאו בהודעה רשמית המודיעה על תמיכתם בסאנשז דה לוסאדה.

הממשלה מודאגת עמוקות, כמובן, מן המצב ואבו מוראלס, מנהיג תנועת MAS ("התנועה למען סוציאליזם"), האשים את ממשלת ארה"ב שנתנה כספים לכוחות המזוינים בבוליביה בתמורה לתמיכתם בנשיא. לפי מוראלס, ביום שני נערכה פגישה "בין שגריר ארצות הברית, הפיקוד הצבאי הבכיר ושני פושעים סוחרי סמים ואינדיבידואלים מושחתים, אוסקר סמית' וקרלוס סאנשז בארזיין, בכדי לספק כספים לכוחות המזוינים".

המגזין השבועי "פולסו" (www.pulsobolivia.com) גינה את אספקת הציוד הצבאי מארצות הברית שנועדה לחמש את צבא בוליביה. במהדורה של "פולסו", אשר נחטפה ע"י סוכני הממשלה ברחובות לה פאס בתחילת השבוע, המגזין הוקיע את נוכחותם בארץ של ארבעה סוכנים אמריקניים אשר בפועל מנהלים את המדינה ומתאמים את כל הצעדים הדכאניים של השבועות האחרונים. שלושה מהאנשים הללו פועלים מהמטה הכללי של הצבא עצמו. לפי המאמר ב"פולסו", "אחד מתוך שלושת האנשים הפועלים... הוא סוג של מתאם פוליטי-צבאי הממונה על ריכוז והעברת המידע לצבא בוליביה, וכן לשגרירות ארה"ב. השני... ממונה על התיאום הכללי בין שלושה בסיסים של הכוחות המזוינים... השלישי מביניהם אחראי על הלוגיסטיקה, אספקת תחמושת ומזון לכוחות הבוליביאניים המצויים תחת פיקודו (האספקות האמריקניות מגיעות ממסוקי 'הרקולס' ממיאמי). האדם הרביעי פועלים מהשגרירות וממונה על הביטחון בה, ופועל ישירות עם שר הביטחון הבוליביאני... הוא הקשר בין השגרירות לבית הנשיא..."

העובדה שהאימפריאליזם האמריקאי שולט באמצעות שלט רחוק ברבות מממשלות אמריקה הלטינית לא צריכה להפתיע כל צופה מעודכן. אולם הפרטים על האופן בו שליטה זו מיושמת במצב של משבר ממחישים בצורה ציורית את האימפוטנציה של הבורגנות הלאומית, שהיא לגמרי ריאקציונית ומתרפסת בפני האימפריאליזם.

ביום רביעי, 15 באוקטובר, לה פאס היתה פעם נוספת למרכז התנועה משום אסיפת "קאבילדו אביירטו" מסיבית שאורגנה ע"י ה-COB. "קאבילדו אביירטו" הוא מוסד שהורישו ימי השלטון הספרדי. זו אסיפה של חברי מועצת העיר יחד עם כלל התושבים בכדי לדון בסוגיות חשובות. במקרה זה, ב"קאבילדו" שנקראה ע"י ה-COB בכיכר סן פרנסיסקו נכחו יותר מ-30 אלף בני אדם – פועלים בשביתה, כורים מהואנוני, מקומיים משכונות שונות בבירה וכן מאל אלטו.

מנהיגי ה-COB קראו לחזק את הוועדים להגנה עצמית, מחסומי הדרכים ואת הרמה הכללית של הגיוסים לתנועת המחאה. באותה עת נודע כי שורות ראשונות של איכרים מאצ'אצ'י וחקלאים מגדלי קוקה מיונגאס כבר הגיעו לבירה.

כמו כן, לאחר שנערכה ה"קבילדו" שהתמודדה עם הברוטאליות של הממשלה מצד אחד ועם התחזקות ונחישות תנועת הפועלים והאיכרים מהצד האחר, שכבות רחבות ממעמדות הביניים והאינטלקטואלים החלו להצטרף להפגנות המארגנות שביתות רעב ומשמרות מחאה. ברור כי הקריאה לכינוס האסיפה בכל הערים, בכדי להחליט באופן דמוקרטי על כיוון השביתה, יכולה לספק את הבסיס לתשתית של כוח מהפכני חדש. זהו המצב בדיוק אל אלטו – אשר כבר סיפקה לקחים רבים לתנועה בכל הארץ – בה אנו מוצאים את האלמנטים המתקדמים ביותר של דמוקרטיה של הפועלים.

מאז סוף השבוע, כאשר תושבי עיר זו - המתקרבת למיליון בני אדם – התנגשו עם הצבא במשך 48 שעות, הממשלה ומוסדותיה איבדו שליטה באל אלטו. חרף העובדה שהצבא עדיין מטריד אנשים באל אלטו באמצעות שימוש בשיטות של לחץ פסיכולוגי (קרוב לוודאי בעצת השגרירות האמריקנית), הכוח האמיתי מצוי בידי העם. הפדרציה של "חונטות השכונות" ו"וועדי הפועלים המקומיים" של אל אלטו כוללת את הביטויים הדמוקרטיים ביותר של כוח הפועלים והעם.

כך מתארת סוכנות הידיעות BolPress את המצב: "מי שולט באל אלטו? 500 הנשיאים של חונטות השכונות, התשתיות הבסיסיות של האירגון האורבאני והסמי-אורבאני בתשעה מחוזות מוניציפאליים בעיר בת מיליון התושבים. התשתית היא כדלקמן, לפדרציה של חונטות השכונות יש נשיא וקבוצות של 20 מנהיגים עם סוגי אחריות שונים המייצגים תשעה מחוזות. אחר כל ישנם את נציגי המחוזות (תשעה) המתואמים עם חברי השורה של החונטות. ואז ישנם 562 נשיאים של חונטות השכונות, שהם התשתית הבסיסית ואשר עתה (במשך תשעת הימים האחרונים) נטלה לידיה את השלטון בעיר אל אלטו".

ההמונים המאורגנים הרסו את תחנות המשטרה וציוו כי קציני המשטרה שאינם מצדדים בפועלים יגורשו מהעיר. האתר Econoticiasbolivia.com, מוסיף כי "אף אחד אינו לצאת או לבוא בלא אישור מוועדי השכונות, שאורגנו בכדי ללחום בכוחות החמושים, לצעוד ללה פאס, ולדאוג לילדים ולפגועים. ישנו מטבח משותף בכל בניין, כולם חולקים את עוניים, הם כולם הסמכות, הקהילה המאורגנת. זו מדינה נוספת עם חוקיה וחלומותיה" (15 באוקטובר).

האלמנטים של כוח דואלי הולכים וגואים: "למטה יותר, באגן, באזורים העניים של לה פאס, השליטה היא בידי האיגוד המקצועי ואירגוני העם, המאורגנים מסביב ל-COB. כל השטח של המישור הגבוה, מאורורו לפוטוסי, כל החלק המערבי של בוליביה, מצוי בידי האיכרים והמקומיים החוסמים את הדרכים, גדולות כקטנות" (שם).

זוהי סיטואציה מהפכנית קלאסית בה קיימים יסודות ברורים של כוח דואלי. מחד, הכוח הרשמי של הממשלה אשר נתמכת רק בידי וושינגטון והצבא (ההולך ומתפלג), ומאידך הכוח של הפועלים אשר משתרש ומתארגן יותר ויותר.

בבוליביה, באופן מסורתי, הכורים היו תמיד האוואנגרד ועמוד השדרה של תנועת העבודה. טור של 1,000 כורים מהואנוני, מכרה הבדיל הגדול בעולם, כבר נמצאת בבירה מראשית תחילת התנועה. ביום שני, 13 באוקטובר, הכורים ככלל הצטרפו בהחלטיות למאבק והם עשו כן נגד רצון מנהיגיהם הרשמיים. זה היה המקרה של הפדראציה הלאומית של הכורים השיתופיים המארגנת 50,000 כורים, שם ההנהגה הגיעה להסכם עם הממשלה ביום שני, אולם תחת לחץ משורות החברים שאיים להפר את החלטתם, תיקנו לאחר מכן את עמדתם וקראו לכל החברים לצעוד לבירה "בכל האמצעים הנדרשים".

הכורים הקואופרטיביים של הואנוני, האזור ממנו הגיע מנהיג COB סולארס, החליטו בפגישת חירום המונית שנערכו ביום שני לכבוש בכוח את המכרות השייכים לנשיא לוזאדה. ב-15 באוקטובר, שורה של 2,500 כורים מהואנוני נעצרו ע"י הצבא בפאטאקמיה. קיבלנו מסר מבוליביה המדווח על האירועים הבאים:

"הבוקר הם עצרו מצעד של כורים בפאטאקמיה, 100 ק"מ מלה פאס. היו עיתונאים שכיסו באופן חי את העימות. בשעה 10:32 הצבא והמשטרה הקיפו אותם והחלו יורים לעבר גלגלי המשאיות בהן הגיעו הכורים ופיזרו אותם בגז. אז החיילים קפצו על המשאיות, ובשעה שהכורים נמלטו לכל הכיוונים, הם החלו לבזוז את התרמילים והתיקים שמצאו, קרעו את בגדי הכורים והשליכו את אספקות המזון שלהם, ואז הם הניחו הכל בערימה ושרפו אותה. העיתונאי דיווח על כך בשעה שסיכן את חייו שלו. אז הוא חש יריות מאחוריו אך המשיך לדווח עם רעש של יריות ברקע. הכורים ניסו להילחם חזרה והשליכו דינמיט, מכריחים את החיילים, ואפילו את הטנקים לסגת כמה מטרים. אז מטוס הופיע בשמיים והחל לירות בהם במכונת ירייה מהאוויר. נדמה היה כי הדינמיט אזל והצבא תקף מחדש ועקבו אחר הכורים לבתיהם. היה זה טבח. העיתונאי הפסיק לדווח ושעה ומחצה לאחר מכן, כאשר הוא הצליח להתחבר מחדש, הוא אמר כי היו שלושה כורים מתים בבית החולים ו-20 נפגעים לערך, אולם גם שהוא ראה את הצבא סוחב חלק מהפצועים. היו יותר מ-77 הרוגים ו-400 פצועים ב-24 שעות".

באותו היום, 15 באוקטובר, הממשלה ניסתה שוב להציל עצמה באמצעות הודעה על ויתורים כאשר באותה העת היא הגבירה את הדיכוי. סאנשז דה לוסאדה הודיע על השעיית מכירת תעשיית הגז, קיומו של משאל עם בנושא ואף הודיע על קריאתה של אסיפה מכוננת. אולם פעם נוספת, כפי שהיה עם ה"וויתורים" עליהם הודיע בבוקר יום שני, התנועה השיבה באופן מאוחד בדחייה חדה של הצעותיו. יתירה מזאת, "הוויתורים" אינם ויתורים אמיתיים, מאחר שמשמאל העם יהיה בסך הכל מייעץ ואסיפה מכוננת לא תיכון עד סוף כהונתו ב-2007!

בשלב זה, לאחר שיותר מ-70 בני אדם נהרגו ע"י הצבא, התנועה של הפועלים והאיכרים הבוליביאניים רוצה רק דבר אחד מהנשיא: שיעזוב את הארץ. אחד ממנהיגי השכונות מאל אלטו אפילו הרחיק לכת: "עתה איננו רוצים את התפטרותו, אנו רוצים את ראשו של הפושע הזה".

הנשיא, באותה הודעה, הצדיק את הדיכוי והתריע מפני קונספירציה של האיגוד המקצועי, כביכול, להפיל את הממשלה. באותה עת, הוא התיר את הרסן לגל של דיכוי. בריונים חמושים חטפו את מהדורות העיתון "אל דיאריו" ("היום") והשבועון "פולסו". כמה תחנות רדיו, שדיווחו על גיוסים של פועלים לתנועת המחאה, סבלו מהתקפות של פצצות. קבוצות של סוכני ממשלה חמושים צדות אחר מנהיגים מקומיים של התנועה על מנת להעלימם.

אולם דבר איננו יכול עתה לעצור את התנועה, אשר צעדה צעדים קדימה במונחים של ארגון ואחדות, דבר שנתבע ע"י הפועלים והאיכרים חברי השורה. דובר ה-COB, ארסניו אלווארס, הצהיר כי, "ה-COB ו-40 איגודים מקצועיים וארגוני העם החליטו לרכז את המאבק סביב ה-COB. אף אחד איננו מורשה לשאת ולתת בעצמו. ישנו הסכם בין ה-COB, "מלקו" פליפה קוויספה, אבו מוראלס ורוברטו דה לה קרוז להעמיק את הגיוס, מחסומי הדרכים והשביתה הכללית" (Econoticiasbolivia.com) .

חוסר האמון במנהיגים, חלקם אחראים על ניהול משא ומתן עם הממשלה במהלך התקוממות פברואר, ניכר במיוחד. אפילו סולארס, מזכיר ה-COB, הזהיר את המנהיגים הללו בפני ההמונים ב"קאבילדו אביטרו",שהיתה להם כוונה לשאת ולתת עם הממשלה: "היזהרו! אם הם ישאו ויתנו, אנחנו נתלה אותם!"

התמרון של הנשיא נדחה, אולם חשוב לציין כי בין הנקודות שהוא העלה היתה הקריאה לאסיפה מכוננת. הדבר מוכיח ממה שכבר הזהרנו, שסיסמא זו, שהועלתה בעיקר על ידי מנהיגי MAS, איננה אחת מהתביעות שיכולות לפתור את בעיות הפועלים והאיכרים. מנגד, היא יכולה להיות מנוצלת ע"י המעמד השליט כמסך עשן בכדי לשמר את שלטונו. זוהי, על כן, תביעה שיוצרת בלבול, חולשה ומבלבלת את התנועה.

ב-16 באוקטובר נערכה "קבילדו אביטרו" נוספת בככר סן פרנסיסקו. התאספות המונית זו "הסכימה לחזק הלאה את המוביליזציה החברתית בכל הארץ, וקראה לגברים ולנוער להיות מוכנים לקרבות רחוב נגד טנקים וכדורים". "עלינו לחפור ביצורים בכל שכונה, בכל בלוק, עלינו ליצור משמרות להגנה עצמית", אמר מנהיג ה-COB, הכורה ג'איים סולארס, אשר הנחה את האנשים לשמר את המצור על הארמון הנשיאותי שמוגן ע"י טנקים, ביצורים וחיילים מעוצבנים מאד" (Econoticiasbolivia.com).

הגיוס שנערך לאחר מכן היה הגדול ביותר ובאותה העת הרדיקלי ביותר מאז החל התהליך המהפכני. היו שהעריכו את מספר המשתתפים בכ-250,000. התביעות היו הרבה יותר רדיקליות מאלו שביום לפני. המוני הפועלים והאיכרים מוכנים לכל דבר. "'עתה הגיעה העת, מלחמת אזרחים', שאגו אלפי גברים, נשים, קשישים וילדים, מנופפים באלפי מקלות, עמם הם נלחמים נגד ג'נוסייד וברבריות" (Econoticiasbolivia.com).

במשך יותר משמונה שעות ההמונים כבשו את מרכז הבירה, עומדים על המשמר, מוכנים לקרב הסופי. רבים תבעו תהיה השתלטות על הארמון הנשיאותי, אולם המנהיגים הבכירים והבינוניים של ה-COB קראו לסבלנות ולהמתין לשורות שעדיין לא הגיעו לבירה. "הנאומים הם רדיקליים וכולם אומרים דבר אחד: הגרינגו [הכינוי לנשיא לשעבר של בוליביה] חייב ללכת! הם כולם אומרים את אותו הדבר אולם אינם יודעים מתי וכיצד. אנשים הופכים למתוסכלים, הם רוצים עוד, הם מבקשים לשים קץ אחת ולתמיד לנשיא. המנהיגים מנסים להרגיע את חברי השורה חסרי הסבלנות, והם מנחים אותם לשמר את המצור, להישאר ברחובות, להטיל לחץ על הארמון, לכבוש את מרכז העיר, לתרגל את כוחם, בציפייה" (Econoticiasbolivia.com).

הגיוס של מעמד הביניים בצורת שביתות והשתתפות במצעדים מתגבר ומתפזר ברחבי המדינה. השאלה האם היה זה נכון אם לאו לפתוח בפעולה הסופית ב-16 באוקטובר או להמתין להגעת התגבורות ולהעמיק את הגיוס, היא דבר שאנו איננו יכולים לשפוט אותו למרחוק. הנהגה מהפכנית אחראית צריכה להיזהר מהחלטות נמהרות. עכ"פ, אפשרי הדבר כי אחד מהאלמנטים אשר גורמים למנהיגי ה-COB להסס היא השאלה, "ואז מה יהיה?"

במציאות בבוליביה יש לנו סיטואציה של כוח דואלי. מחד, המוני הפועלים והאיכרים הנתמכים ע"י האוכלוסייה כולה, שולטים ברחובות וכבר בונים את כוחם שלהם. ומאידך, נשיא הבובה של וושינגטון הולך ונהיה מבודד. הבעיה היא אם ה-COB יצעד צעד קדימה, הכוח ייפול לידיו, והאמת היא שהמנהיגים – ואפילו המתקדמים ביותר – של התנועה הזאת, אינם בעלי פרספקטיבה של מה לעשות עם הכוח. הם מעולם לא העלו פרספקטיבה ברורה לתנועה בנושא, הפרספקטיבה של נטילת השלטון על ידי הפועלים והאיכרים.

על כל פנים, אפשרי כי למרות הכל, בהיותם נדחפים ע"י הזעם ההמוני והנחישות של מאות אלפי בוליביאנים שאמרו די, הם עשויים להגיע לשלטון. זו לא תהיה הפעם הראשונה שהדבר קורה. למעשה, ההיסטוריה של בוליביה עשירה בדוגמאות זהות. באפריל 1952 ההמונים הבוליביאניים נכנסו לתמונה ועלו לשלטון. גם בשעתו הכורים שיחקו תפקיד מפתח, כבשו את אורורו, שם הביסו את הצבא, וצעדו לכבוש את לה פאס. בלה פאס המוני מעמד הפועלים, מונהגים בכורים חמושים, הביסו את הצבא, נטלו את נשקו והפילו את הממשלה.

בשעתו הכוח האמיתי היה בידי הפועלים והאיכרים, חמושים ומאורגנים במיליציה של פועלים חזקה בת 100,000 איש בשליטת האיגודים המקצועיים. עם זאת, הפרספקטיבה של מנהיגיהם לא היתה של שלטון הפועלים. כך שממשלה חדשה הוקמה ע"י ה-MNR (התנועה הלאומנית המהפכנית), שהיתה בשעתו מפלגה בורגנית עם רטוריקה רדיקלית. אולם עדיין היו אלמנטים של כוח דואלי, במיוחד מאחר שלממשלה לא היו כוחות חמושים ברשותה.

מתוך חוסר יכולתו לפרק את הפועלים מיידית מנשקם, המעמד השליט הציג חזות רדיקלית ושמאלית. הממשלה החדשה כללה את לצ'נין, מנהיגי הכורים וה-COB שהוקם אז. תחת הלחץ של התנועה המהפכנית וההמונים שכבשו את האדמות ותבעו את הלאמת המכרות, הממשלה אימצה סדרה של צעדים מתקדמים מאד. אולם בהדרגה, צעד אחר צעד, הכוח חזר לידי הבורגנות.

כלל ההיסטוריה האחרונה של בוליביה שזורה בניגוד בין יכולת עצומה להיאבק של ההמונים וחולשה פוליטית של מנהיגיהם אשר, פעם אחרי פעם, בזבזו אפשרויות מהפכניות.

הפועלים והאיכרים הבוליביאניים מתמודדים עתה עם דילמה פעם נוספת. באופן אירוני, ה-MNR, שב-1952 ייצג מעמד שליט שתחת לחץ של מעמד פועלים חזק הוכרח לבצע ויתורים חשובים ולאמץ שפה רדיקלית, אפילו נגד האימפריאליזם, מייצג היום את אותו מעמד שליט, אשר בסיטואציה של משבר עמוק, ותחת הדומיננטיות המוחצת של וושינגטון, יכול להציע להמונים כדורים ורובים בלבד.

השאלה ברורה, והפתרון היחיד למכלול הבעיות שבוליביה מתמודדת עמן הוא שהפועלים והאיכרים ייקחו את השלטון במדינה לידיהם וישתמשו במשאבים הטבעיים ובעושרה של הארץ לרווחת הרוב.

בוליביה "חגגה" אמש 21 שנים לדמוקרטיה הקפיטליסטית. הדבר רק תרם להגברת הפער בין עשירים לעניים ולקידום התרוששות ההמונים. הדמוקרטיה התנערה מהשרידים של מה שהושג במהפכת 1952. רק הטרנספורמציה הסוציאליסטית של החברה יכולה להציע דרך החוצה. דרך זו אינה יכולה, עכ"פ, להגביל עצמה להישארות בגבולות בוליביה, אלא תצטרך להיות מופצת ברחבי היבשת.

הסיטואציה המהפכנית שקיימת בבוליביה אינה חריגה, אלא רק הביטוי האחרון לגל המהפכני שמזעזע את היבשת כולה בחמש השנים האחרונות. זו תוצאה ישירה של המשבר העמוק של השיטה הקפיטליסטית ברחבי אמריקה הלטינית. מהפכה מנצחת בבוליביה תהיה מגדלור רב עוצמה שיאיר את הדרך למאבק של הפועלים והאיכרים בכל היבשת.

המטרות המיידיות ביותר הן אלו שכבר הזכרנו במאמרים קודמים, כאלו שהפועלים והאיכרים הבוליביאניים כבר החלו להביא לכדי מימוש. מנקודת המבט הארגונית, מה שיש לעשות הוא להפיץ ולתאם את הארגון הדמוקרטי של התנועה, דרך "קבילדוס" פתוחים, חונטות שכונתיות, ועדות שביתה. יתירה מזאת, כל הצורות הללו של ארגון דמוקרטי מלמטה חייבות להיות מתואמות באמצעות צירים הנבחרים באופן דמוקרטי ברמות מקומיות, אזוריות, מחוזיות וארציות, המסתכמות באסיפה לאומית של צירים המחליטה על עתיד המדינה.

ביחס להפלתו של "גרינגו" גוני, מה שיש לעשות הוא הפצת ותיאום ועדות ההגנה העצמית תחת שליטה דמוקרטית של ועדות המאבק וקמפיין פוליטי בקרב שורות הצבא והמשטרה בכדי להרחיב את ההתפלגויות הפנימיות בקרבם, לפצל אותם ולחמש את התנועה.

התוצאה של האירועים המהפכניים בבוליביה איננה מסקנה חתומה. המעמד השליט מבועת וינסה לבצע את כל סוגי הוויתורים להציל את השיטה, לרבות הקמת ממשלה פרובינציאלית להצלה לאומית, למעט סאנשז דה לוסאדה וכולל ארגוני ה-MAS וה-MIP, וכן קריאה לאסיפה מכוננת ועוד.

ההגנה העיקשת על גוני מצד וושינגטון עשויה להביא במציאות לרדיקליזציה ולהעמקת התהליך עוד יותר, ותמנע מהמעמד השליט מלמצוא מחליף ללוסאדה מתוך המערכת. עכ"פ, האסטרטגיה הלא-חכמה-במיוחד הזו היא כנראה תוצאה של החשש שיש לאימפריאליסטים לפיו הפלה מהפכנית של נשיא בורגני נוסף באמריקה הלטינית עשויה לגרום לתקדים מסוכן מאד. והם צודקים.