לקחי הבחירות בארגנטינה

חניבאל מונטואיה

תוצאות הבחירות לנשיאות בארגנטינה מראות כי חוסר היציבות הנמשכת מזה שנה וחצי נמשכת. חלוקת הקולות בין המעומדים השונים אשר ההפרשים בין המעומד הראשון והחמישי הוא פחות מעשר נקודות, מצביעה על חוסר שביעות הנמשך בכל שכבות החברה. בחירות אלו הן ציון דרך במצבה של ארגנטינה.

לפני שננתח את תוצאות הבחירות של ה27 לאפריל, נראה כי יש טעם להסביר באופן כללי את היחס של המרקסיסטים כלפי בחירות בורגניות אלו.

כמרקסיסטיים אין לנו כל אשליות בתהליך בחירות דמוקרטי בורגני, אשר ערכו הוא יחסי בלבד ולא מוחלט. הרעיון כי תוצאות בחירות אלו, הן ביטוי לרצון של האוכלוסייה כמוהו כהנחה כי קניית זוג נעליים מבטא את רצון העם. מפלגות, בחירות ומנהיגים אינם דבר הצומח באופן חופשי מרצון העם, אלא ביטוי לאינטרסים המעמדיים השונים היוצרים את החברה הקפיטליסטית המודרנית: הבורגנות, הזעיר בורגנות ומעמד הפועלים. מנהיגי המפלגות הבורגניות משתדלים מאוד להסתיר את האינטרסים המעמדיים שהם מייצגים כנגד מעמד הפועלים והם משתמשים בדמגוגיה פופוליסטית מהסוג "כולנו יחד", "האומה" ,המולדת" וכו'. אולם כאשר הם בשלטון הם פועלים למען האינטרס של הבורגנות המקומית והזרה.

יתר על כן, אין זה נכון שכל המפלגות משחקות באותו מגרש בתנאים שווים. המפלגות הבורגניות נתמכות על ידי המיליונרים והעשירים המספקים להם תמיכה במיליוני פזות כדי להעביר את המסר שלהם לכל קצוות הארץ. באותו זמן מפלגות השמאל המייצגות את האינטרסים של מעמד הפועלים מחוסרות אמצעים ונתמכים בכספי החברים והתומכים שלהם, אשר נוטים להיות דלי אמצעים. למפלגות השמאל קשה מאוד להעביר את המסר שלהם בכל רחבי הארץ. גורם נוסף הוא המדיה ההמונית, תחנות הרדיו הפרטיות, תחנות הטלביזיה והעיתונים שהם עסק לכל דבר. הבעלים שלהם הם קפיטליסטים ( או ממשלות כאשר הם שייכים למדינה) והם משתמשים בהם כדי להעביר את הרעיונות והאינפורמציה המשרתת את האינטרסים המעמדיים שלהם. למעשה יש להם מונופול על מקורות האינפורמציה אשר האוכלוסייה נחשפת להם. זאת למעשה דיקטטורה רעיונית המשרתת את בעלי ההון והיוצרת את מה שנקרא "דעת הקהל". הם תומכים במועמדים הבורגנים ובארגונים שלהם במיוחד בזמן בחירות, בזמן שהם מתעלמים ממפלגות השמאל וזאת כאשר הם לא משתיקים אותם. החברה הבורגנית יכולה להבטיח לפועלים, המובטלים, הצעירים עתיד חסר בטחון, אבטלה ושכר נמוך. הפוליטיקאים הבורגנים להם נגישות לאמצעים ולאמצעי התקשורת הם המרוויחים מהמצב. מסיבה זו של המניפולציה של אמצעי התקשורת, נציגי ההון, הם המקבלים את תמיכת אלו שאין להם ואשר אינם מצביעים למען האינטרסים שלהם אלא עבור "הרע במיעוטו".

יש לזכור זאת כאשר אנו אומרים כי תוצאות הבחירות תמיד יחסיות משום שהם נשלטות על ידי גורמים עליהם בימים רגילים למעמד הפועלים מעט מאוד שליטה.

למעשה הבחירות דומות לתמונה בודדת המשקפת את המצב הרוח הרגעי של מעמד הפועלים. אין זה כלל אמצעי המראה סרט שלם. בפועל, אחרי הבחירות, החיים ממשיכים הלאה ורואים את הפער בין ההבטחות היפות הריקות ובין המציאות הקשה של מיליוני הפועלים הפונים לעבר שביתות, הפגנות והתפרעויות. אזי ההכרה של הפועלים משתנה מהר מתוך הניסיון הממשי ופועלים, אשר לפני מספר חודשים הצביעו עבור המעומדים הקפיטליסטים, מתמרדים ומתחילים לחפש רעיונות פוליטיים חדשים אשר מציעים פתרון לבעיות שהקפיטליזם ייצר. זה מתחיל עם השכבות היותר פעילות. בתקופה כזו מפלגה מהפכנית חייבת לפעול כדי לזכות באמון של מעמד הפועלים וקודם כל של השכבות היותר פעילות שלו.

מרקסיסטים אינם אנרכיסטים. אנו מודעים היטב לעובדה כי לא ניתן להביא לשינוי רציני בחברה, כל עוד היא נשלטת על ידי אנשים שאף אחד לא בחר בהם, כמו הבנקאים, בעלי העסקים הגדולים ובעלי אחוזות אשר הם השליטים האמיתיים ומקבלי ההחלטות. הם עושים זאת דרך הפוליטיקאים הבורגניים בהם הם תמכו ואשר מרכיבים את הממשלה. הדרך היחידה לשנות את החברה ולהביא לחברה מחוסרת אבטלה, עם רמת חיים גבוהה, חינוך, בריאות, דיור אנושי, פנסיות הגונות, הנה על ידי תפיסת השלטון על יד מעמד הפועלים. דרך השליטה על הבנקים , המפעלים והאדמות.

מרקסיסטים משתתפים בבחירות על מנת להגיע למספר הגדול ביותר של אנשים, אשר אחרת יחשפו אך ורק ( דרך אספות, אמצעי התקשורת, תעמולת בחירות) לאידיאולוגיה, הרעיונות , הפרוגרמות, השקרים, התככים והדמגוגיה של המפלגות התומכות בקפיטליזם. זאת העמדה שעלינו להגן עליה כאשר אנו במצב בו אין אנו יכולים להחליף באופן מיידי את המשטר הבורגני הקיים של "הדמוקרטיה" הבורגנית המזויפת, עם המשטר הדמוקרטי לאין שעור של הדמוקרטיה הפרולטרית וכאשר אנו עדיין מיעוט בתוך המעמד שלנו.

המשימה היא לזכות בשכבות רחבות של מעמד הפועלים לפרוגרמה ולרעיונות שלנו. אין די לשכנע את המאות או האלפים המיליטנטים שכבר משוכנעים. מזווית ראיה מרקסיסטית, זה נכון להשתמש בכל הזדמנות שהחברה הבורגנית מספקת לנו על מנת להגיע עם הרעיונות שלנו למקסימום של פועלים, ובחירות הן הזדמנות מסוג זה. בין אם אלו לנשיאות, לפרלמנט הלאומי או הפרובינציות.

התוצאות של הבחירות שנערכו ב27 לאפריל , מלמדות מספר דברים. ראשית כי שעור ההשתתפות היה גבוה ועמד על 80% מאלו שהייתה להם זכות בחירה, זה דומה כמעט למצב שהיה בבחירות לנשיאות ב1999 . שנית, כי התפלגות הניכרת של הקולות, במיוחד בין חמשת המעומדים הראשונים פרושה כי זו לראשונה בהיסטוריה של ארגנטינה, נשיא לא נבחר בסיבוב הראשון. שלישית למעשה נעלמה אחת משתי המפלגות המסורתיות של הבורגנות-מפלגת "האיחוד האזרחי הרדיקלי" .(UCR) אשר נוסדה לפני למעלה ממאה שנים ואשר זכתה בבחירות אלו רק בשני אחוז מהמצביעים. מפלגת ה FREPASO שהייתה חברה בקואליציה של דה לא רואה אף היא נעלמה. לבסוף, הבחירות חשפו את פילוג הפרוניסטים לשלוש מחנות, כל אחד מהם מייצג סקטור אחר של המעמד השליט.

די לבחון את התוצאות כדי לראות כי אין אנו נעים לקראת תקופה של יציבות ושקט יחסי כפי שהיה לפני ההתקוממות של דצמבר 2001 ( "הארגנטינאזו"). חוסר היציבות נמשך וימשך וזה עולה מהעובדה כי הבורגנות לא מסוגלת לעמוד מאחורי מפלגה פוליטית אחת לה יש תמיכה נרחבת בקרב ההמונים.

להלן תוצאות הבחירות:

מנם (פרוניסט) 23.8 אחוז

קירשנר( פרוניסט) 21.8 אחוז

מורפי ( הרדיקלית לשעבר) 16.8 אחוז

קררו ( איי.אר. אי( 14.4 אחוז

רודריגז סאה ( פרוניסט) 13.9 אחוז

מוריאו ( רדיקל) 2.3 אחוז

בראבו ( השמאל המאוחד) 1.1 אחוז

אלתמירה ( מפלגת הפועלים PO-) 0.8 אחוז

כל האחרים 3.4 אחוז

מאחר ושום מעומד לא זכה ב45 אחוז( או 40 אחוז ויותר מעשר נקודות מזה הבא אחריו) יערך סיבוב נוסף "באלטאג'" בין שני המעומדים הראשונים במרוץ לנשיאות. ( מנם וקירשנר)

.

מה קרה להצבעת המחאה?

אנו משתמשים במושג הצבעת מחאה כדי לתאר את כל הקולות של הנמנעים, הפתקים הלבנים והקולות הפסולים. הצבעת מחאה זו הייתה במשך שנים קנה מידה לאמוד את מידת אי שביעות הרצון מהשיטה של שתי המפלגות, הפרוניסטים והרדיקלים. בבחירות של אוקטובר 2001 היא הגיע לשיא של 47.4 אחוז, אשר יחד עם ההצבעה עבור מפלגות השמאל בחלקים שונים של הארץ הייתה סימן המבשר את ההתקוממות אשר פרצה חודשיים לאחר מכן בדצמבר 2001.

קשה שלא להבין כי ההתקוממות של דצמבר 2001 פתחה שלב חדש בהיסטוריה של הארץ. במשך שבועות רבים לאחר ההתפרצות, לא אחר מדוהאליד עצמו הודה כי הזעם של ההמונים גרם להחלפת מוסדות בורגנים כנשיאות, פרלמנט, ממשלות של פרובינציות , בית המשפט העליון ועוד.

התארגנות אד הוק של כוח ההמונים כמו אסיפות עממיות ומחוזיות הופיעו בכל מקום. מאות ואלפים למדו את הכוח של התארגנות קולקטיבית דרך מצעדים רבים ומחאות של סירים ומחבתות שנערכו באותה תקופה. רבים החלו לתבוע לא לשלם את החוב החיצוני, אחרים דרשו את הלאמתם מחדש של חברות שעברו הפרטה וכן את הלאמתם של הבנקים. בתי חרושת שנסגרו נתפסו על ידי הפועלים. הקונצפציה של קדושת הרכוש הפרטי ספגה מהלומה.

מנקודת זווית ראיה מרקסיסטית דהינו מדעית, הסיטואציה הייתה מהפכנית. ההכרה הפוליטית של שכבות נרחבות בקרב ההמונים עשתה קפיצה אדירה קדימה בתקופה קצרה והדבר קיבל ביטוי במתח החברתי ובפופולריות העולה של רעיונות, תביעות ופרוגרמות סוציאליסטיות. אילו הייתה מפלגה מהפכנית עם השפעה בקרב ההמונים בזמן ההתקוממות, מעמד הפועלים יכול היה לקחת את השלטון בתמיכה מסיבית של מיליוני מדוכאים כמעט ללא כל שפיכות דמים. אולם לרוע המזל, מפלגה כזו לא קיימת. למנהיגי הארגונים ההמוניים של מעמד הפועלים ( האיגודים המקצועיים) לא רק שאין כל כוונה לעמוד בראש מהפכה אלא ובמיוחד מנהיגי הס'.ג.ט' משתפים בגלוי פעולה עם הבורגנות, על מנת לשפוך מים על הדליקה.

ללא הנהגה, כאשר הם נמצאים מול משבר כלכלי חריף ביותר , כאשר האבטלה גדולה, הרוב הגדול של הפועלים שותקו על ידי המנהיגים של האיגודים המקצועיים. האוונגרד של הפעילים באיגודים המקצועיים, בקרב הפיקטרוס ואחרים יחד עם ארגוני שמאל נלחמו בגבורה במשך שבועות וחודשים לאחר ההתקוממות כדי לנסות ולהציב הנהגה לתנועה, אולם הם לא היו מסוגלים לשבור מבידודם ולהגיע לשכבות הרחבות של מעמד הפועלים.

זהו חוק חברתי כי ההמונים לא יכולים להישאר במצב של התמרדות נצחית. בסופו של דבר, אם אין הכרעה במאבק, המעמד השליט תמיד מצליח להשתלט על המצב. זה מה שקרה בארגנטינה.

מזווית ראייה מרקסיסטית, התהליך המהפכני אשר בארגנטינה החל בדצמבר 2001 רחוק מסיום. אולם בהעדרו של הגורם הסובייקטיבי ( מפלגת פועלים והנהגה מהפכנית של מפלגה כזו) התנועה תלך אחורה וקדימה בשנים הבאות עד להכרעה. או שמעמד הפועלים ייקח את השלטון או שתעלה דיקטטורה עקובה מדם. אם בסופו של דבר מעמד הפועלים לא יעמוד במשימה, לבורגנות במצב הנתון של משבר כלכלי וחברתי חריף ביותר, אין כל פתרון אחר מדיקטטורה עם עקב ברזל.

התהליך המהפכני אינו מתקדם בקו ישר עד לתפיסת השלטון. בתהליך המהפכני יש תקופות של מאבק מהפכני ההולכות בד בבד עם תקופות של עצירה, שיתוק ואף נסיגה. תקופות בהן נראה כי יד הריאקציה גברה מתחלפות בהתפוצצויות חברתיות חדשות והתנועה זזה קדימה ומשיגה שיאים חדשים. ההיסטוריה של התנועה המהפכנית מראה כי בתהליכים אלו אם ההמונים לא מצליחים לתפוס את השלטון בשלבים הראשונים של המאבק, הבורגנות מצליחה להטות את המאבק לדרך הרבה יותר בטוחה עבורה-הדרך הפרלמנטרית.

זה למשל מה שקרה במהפכה הספרדית בין 1931 ל1937 ( בתהליך זה נערכו שלוש בחירות לנשיאות ושתי בחירות מוניציפליות עד להפיכה הפשיסטית של 1936 ), במאי 1968 בצרפת , בפורטוגל בין 1974 ו1976 בצ'ילי בין 1970 ו1973 ובעוד מקומות. במצבים אלו זה היה נכון להשתתף בבחירות על מנת להגיע לרוב מעמד הפועלים, כדי לשכנע את המעמד בדבר ההכרח לתפוס את השלטון ולבנות סוציאליזם. הסיבה לכך שהתנועות המהפכניות נכשלו וחלקן דוכאו בדם, וזאת לא משום שהם השתתפו בבחירות אלו או אחרות ברגעים מסוימים בתהליך המהפכני, אלא משום ש לאחר שהצליחו להביא את מרבית מעמד הפועלים מאחורי מפלגותיהם , ההנהגות של מפלגות הפועלים בגדו או שסבלו מפיק ברכיים,

כבר בחודש יולי שעבר כאשר דואליד הודיע בעקבות המאורעות באוולאנדה כי תערכנה בחירות לנשיאות, היה ברור כי יש נסיגה זמנית במאבק. התפקיד המיידי לא היה יותר תפיסת השלטון, משום שלא היה לנו את הכוח הדרוש לתפיסת השלטון, וזאת משום שלא הצלחנו לזכות במרבית מעמד הפועלים לרעיון של מהפכה וסוציאליזם.. הצורך היה ונותר לעשות עבודה רצינית בקרב חברי השורה של האיגודים המקצועיים ולהביא לפניהם את פרוגרמת המעבר לקראת סוציאליזם אשר קושרת את התביעות היותר מיידיות של שכר, תעסוקה, מחירים, דיור עם הדרישה ההכרחית בסופו של דבר של שלטון מעמד הפועלים.

בתנאים אלו זה הי הנכון כפי שכתבנו ב"אל מילטנט" מהתחלה, להשתתף בבחירות אלו על מנת להסביר רעיונות אלו כפי שאת המטרה של הבורגנות להטות את המאבק של ההמונים אל הבחירות. אנו הצענו שכל השמאל יקים חזית מאוחדת למען המאבקים היומיומיים ובבחירות, על מנת לשמור על ההישגים הקיימים של מעמד הפועלים. לרוע המזל הסירוב של זמורה וקבוצות אחרות בשמאל, אשר קיוו להחרים את הבחירות, היחס של מנהיג הסי.טי.א אשר סירב להשתמש בכוח האיגוד על מנת לספק הנהגה למאות אלפי החברים, והכישלון של "מפלגת הפועלים" ושל "השמאל המאוחד" להקים חזית אלקטורלית עזרו להחליש את עמדת השמאל בבחירות.

הזהרנו כי זאת שגיאה לבלבל בין המצב של אלפי האקטיביסטים השמאליים עם מצבם של מיליוני הפועלים ובני המשפחות שלהם אשר ניצבים לפני חוסר ביטחון, אובדן מקומות עבודה, שכר נמוך, שחיתות, כאשר הם אינם רואים לפניהם כל אפשרות לשינויים מהפכנים. מסיבה זו מיליוני הפועלים אשר בחנו בחירות אלו, החליטו להצביע עבור "הרע במיעוטו", במיוחד כאשר הברירה הייתה בין מעומדים ריאקציונרים ברורים כמנם ו ל. מורפי אשר הציעו להשתמש בצבא כדי לערוך מרחץ דמים כדרך לטפל בבעיות חברתיות ומעומדים שלכאורה הציעו דבר מה. מיליונים של פועלים, נשים וצעירים באופן אינטואיטיבי חשו כי תוצאות הבחירות יכריעו את העתיד שלהם, דהינו את האפשרות למצוא עבודה, שכר הגון, מגורים מסיבה זו ההשתתפות בבחירות הייתה כה גבוהה. בסופו של דבר ההימנעות הייתה למעלה מ20%, כאשר הפתקים הלבנים, הפסולים מוסיפים לכך עוד 2.7 אחוז. במילים אחרות הצבעת המחאה הייתה 23% אשר הייתה הרבה פחות מאשר בזמן המסע הבחירות לנשיאות של דה לא רואה ב1999. מהסיבות שמנינו למעלה, הטקטיקה של ההחרמה ושל "הצבעת המחאה" פשוט נכשלו. חוסר ההבנה של תגובה זו של מיליוני הפועלים והצעירים אשר ביקשו להשפיע דרך הטלת פתק, משקפת חוסר הבנה כיצד פועלים רגילים, נשים וצעירים חושבים מרגישים ופועלים. היא גם מראה דרגה גבוה של בלבלול לגבי הטקטיקה המהפכנית באופן כללי , ושל המצב הנוכחי בתהליך המהפכני אשר החל בארגנטינה בדצמבר 2001

אנו מכבדים את הרצינות והיושר של החברים אשר הגנו על הטקטיקה של ההחרמה, אף כי לדעתנו הם טועים. יחד עם זאת אנו מבקשים מהם לא להסיק מסקנות פסימיות מהמצב ולא להניח כי התוצאות של הבחירות בהן זכו המפלגות הבורגניות בנתח גדול מהקולות, משקף בצורה כלשהי הסכמה של ההמונים עם הפוליטיקאים הבורגנים ועם הפרוגרמות שלהם או עם הכאוס שהקפיטליזם גורם בארץ. התמיכה במעומדים אלו היא שטחית בלבד. התקוות והאשליות בהבטחות של המעומדים הבורגנים ( והיו הבטחות רבות שונות) יהפוך לכעס ולתסכול בחודשים הבאים כאשר יובן כי מאומה לא השתנה. אז יהיה גל מאבקים חדש וגידול בהכרה הפוליטית אשר תכין את הקפיצה של התנועה קדימה.

"הקולות של המעומדים הבורגנים: מנם, ל מורפי, סאאה, קירשנר וקריאו".

המעמד השולט בארגנטינה לא היה מסוגל להציג אפילו רק שני מעומדים, וזאת היא הנורמה במדינות קפיטליסטיות ומה שתמיד קרה בארגנטינה בעבר. הרצתם של 6 מעומדים מתחרים אינו סימן ל"בריאות" או עוצמה של השיטה הדמוקרטית, כפי שהיו כאלו שניסו לשכנע אותנו, אלא שיקוף של ההתפצלות וחילוקי הדעות בקרב הבורגנות כיצד לנהל את הקפיטליזם בזמן הקרוב בארגנטינה. זהו שיקוף של הפילוג של הבורגנות שהחל חודשים לפני ה"ארגנטינאזו"( ההתקוממות של דצמבר 2001) ואשר ממשיך ומתחזק גם כיום.

כמובן שלמנם, קירשנר, ל מורפי, סאאה וקריאו יש אמביציות משלהם, מה שתמיד קורה בבחירות. אולם כל אחד מהם קשור לאדונים הממשיים שלהם, במילים אחרות לקליקות השונות המרכיבות את הבורגנות של ארץ זאת. אף כי הבורגנות נוהגת כגוש אחד כאשר מדובר על התנגשות עם מעמד הפועלים היא מלאה באינטרסים סותרים כאשר המדובר הוא בחלוקת השלל של ערך העודף שהם סוחטים מהפועלים, בין חלקים שונים של הבורגנות בארץ ואדוניה בעולם.

מאחורי מנם ו לופז מורפי, ניצבים הבנקים וההון הזר וחלק מהאוליגרכיה הלאומית. הם גם נתמכים ללא ספק על ידי האימפריאליזם. המטרה שלהם היא להמשיך במדיניות הקיצוצים בשירותים ולהקטין את הסקטור הציבורי ולהקטין את המסים המוטלים על ההון הגדול. הם גם רוצים להצמיד את הפסו במידת האפשר לדולר, כדי להגדיל את הרווחים של הבנקים והחברות הזרות המעבירות אותם לארצות מוצאם. הם רוצים לסחוט יותר מעושרה של ארגנטינה. הם דורשים לדכא בכוח הזרוע את הפיקטרוס ותנועות אחרות, אף כי אין הם מדגישים זאת ברגע זה משום שהם מבקשים לזכות ביותר קולות. המעומד המודע ביותר לאינטרסים של סקטור זה הוא אולי ל. מורפי, האומר זאת בגלוי כאשר הוא משתמש בלשון של בעלי ההון. לעומת זאת מנם הנאמן לסגנון האישי שלו משתמש בלשון יותר "פופוליסטית" ודמגוגית והוא מבטיח העלאת מסים על העשירים והעלאת השכר עד ל30 אחוז. המעמד השליט מעדיף את מורפי במיוחד כאשר מנם הוא חולה ועייף וכאשר לחובתו ההתנגדות הגדולה של מרבית האוכלוסייה, למרות שהגיע ראשון בבחירות בסיבוב הראשון.

קירשנר וסאאה מייצגים את אותו סקטור של המעמד השליט, אולם להם גם קשר להון היצואני . הם זוכים בתמיכת האימפריאליזם האירופאי, במיוחד במדינות כספרד, איטליה, צרפת וגרמניה. הם רוצים פסו חלש מול הדולר כדי להגביר את הייצוא. הם מדברים בלשון של קפיטליזם "מתקדם" ושל כלכלה "יצרנית". כתוצאה קירשנר מציג עצמו כ"קאנסיאני", או במילים אחרות כתומך של הגדלת חוב המדינה כדי להשתמש בו כגורם המעודד את הייצור, עבודות ציבוריות, הגדלת השקעות המדינה, הלוואות זולות לעסקים ועוד אלפי תוכניות פלא. אולם קירשנר מוכרח להוכיח דבר אחד פשוט: מאין הוא ישיג את הכסף לעשות כן כאשר המדינה היא פושטת רגל? איך הוא ישלם את האינטרס על החוב החיצוני ובעת ובעונה אחת גם ירחיב את הוצאות המדינה? עמדתו פשוט דמגוגיה ואין כל אפשרות שהוא יממש את הפרוגרמה שלו.

הקפיטליזם הארגנטינאי יכול לשרוד רק על בסיס שכר נמוך ומקומות עבודה לא בטוחים על מנת להתחרות בשווקי העולם. כל המעומדים מסכימים על נקודה זו. הכלכלה בארגנטינה נמסה וההון הלאומי והבינלאומי נמלט בקנה מידה גדול. הדרך היחידה בה הכלכלה תתעורר לחיים מחודשים היא דרך השקעות מסיביות. המדינה לא יכולה לעשות כן מסיבות שכבר הסברנו. גם ההון הפרטי לא יעשה כן בתקופה של משבר כלכלי המתרחשת במסגרת משבר כלל אזורי ועולמי.

קריאו היא שהגנה על קפיטליזם עם "פני אנוש", אולם עמדה זו הופיעה בזמנים קשים ביותר בהם כולנו רואים מה הקפיטליזם יכול להציע באמת לפועלים ולנוער. כל השאר זאת דמגוגיה צרופה. כל מה שיש להם לאומר, ולזאת כל המעומדים מסכימים כי יש לשלם את החוב החיצוני על ידי ייקור השירותים הציבוריים (קירשנר רוצה לייקר אותם בעשרה אחוז במרוצת החודשים הבאים), מבלי להגדיל את המסים על העסקים, התוצאה השלילית לגבי הפועלים תהיה זהה, ללא כל קשר מי יהיה בממשלה. ההבדל היחיד ביניהם, כפי שכבר ציינו, הוא איך הם יתחלקו בעודך הערך אותו הוציאו מהפועלים. איזה סקטור של בעלי ההון ינכס את החלק הארי של הרווחים.

על מנת לזכות בתמיכה מסוימת בקרב ההמונים , סאאה וקריאו נאלצו לתבל את נאומיהם בפראזות כנגד הקרן הבינלאומית ובאנטי אמריקניזם ו התבטאו כנגד ה "מאפיה" בממשלה , וככל שעשו כן יותר, כך הם התחילו לאבד את תמיכת המעמד השליט המפוחד אשר נטש אותם מבלי לממן את מסע הבחירות שלהם ובסופו של דבר גם קטע להם את זמן תשדירי הבחירות.

המעמד השליט התרכז במעומדים המבטיחים ביותר מנקודת ראותם: מנם, ל. מורפי ואפילו קירשנר. בהתחשב בחוסר הפופולריות של ל. מורפי במנגנון המדינה הנשלט על ידי קבוצות פרוניסטיות שונות, זה היה רק הגיוני כי שני המעומדים העיקריים שלהם יהיו קירשנר ומנם.

רבים הופתעו מהתמיכה הגדולה לה זכו ל. מורפי ומנם, למרות המניפסטים הריאקציוניים המרובים שלהם בזמן הבחירות. לאחר מחשבה , גם זה לא מפתיע. אמת, הם ייצגו את הסקטור המכונה "ניאו ליברליזם", אשר קשור במתקפה על ההמונים בעשר השנים האחרונות. אולם במסע הבחירות שלהם, בהופעות בטלביזיה הם השתדלו להסתיר את הפרוגרמה שלהם. ההמונים אינם קוראים ומנתחים את המניפסטים של המעומדים הבורגנים שאין להם בדרך כלל גם כל גישה אליהם. תעשיית הבחירות משווקת באופן מודע את המסרים הדמגוגים והפופוליסטים ביותר של הנאומים של אנשים אלו כדי שהמסר שלהם יתקבל על ידי ההמונים. יש גם לאומר שחלק מהקולות שמנם קיבל באו משכבות של פועלים בעלי הכרה מפגרת, שהפכו לנואשים בעקבות מצבם הקשה. הם זוכרים כי הכלכלה הייתה לא כל כך גרועה לפני עשר שנים והם מבקשים להאמין שייתכן ויעשה , נס והמצב יחזור לקדמותו. הם שוכחים בדרך כי המדיניות של מנם היא האחראית למרבית האסונות המתרחשים כיום. יתר על כן, מנם גם נהנה מכיסים גדולים של "קליינטים", מאזורי עוני קשים. על כל זה יש להוסיף כי חלק מהמעמד הבינוני מוכן תמיד להאמין במשיחים של היום או האתמול., מה עוד שאמצעי התקשורת בחלקם עמדו אחריו.

הקולות עבור ל. מורפי באו מחלק דומה של החברה שתמך במנם, אף כי יש לו יותר תומכים במעמד הבינוני מאשר למנם. אין זה כלל מקרי שהשכונות העשירות בכל ערי ארגנטינה בחרו עבורו. רבים מהם טענו שהוא פחות מושחת ממרבית הפרוניסטים, ולמרות שכבר היה בממשלת דה לא רואה, הוא הופיע כפנים חדשות. בשבועיים האחרונים של מסע הבחירות, המדיה נעמדה בגדול מאחוריו.

קירשנר, שהוא פרוניסט שלא היה מוכר להמונים עד לפני כשנה, זכה בתמיכת חלק גדול ממנגנון המפלגה הפרוניסטית. הוא למעשה היה המעומד הלא רשמי שלהם. הוא הופיע כאחד שלא קשור לשחיתות של מנהיגי הפרוניסטים והשתמש בכשרון גדול בתעמולה כנגד שחיתות, כאשר הוא מאשים רק את מנם בכל האסון הכלכלי. בפיקחות רבה הוא התמקד באלו שהרגישו מרומים על יד מנם והתחרה עם קריאו עבור אותו חלק שנקרא "מתקדם", כאשר הוא מבקר את שחיתות העבר ומבטיח השקעות נרחבות של המדינה. הוא אף פנה ישירות לפועלים. כאשר זוכרים שלא היה אף ארגון שמאל אחד שהיה לו מספיק כוח ותמיכה להיאבק כנגד דמגוגיה זו, קירשנר וקריאו הופיעו כנושאי הדגל במאבק כנגד ה"מנמיזם", מה שהביא להם בזמן הבחירות תמיכה ניכרת מפועלים ונוער אשר בתנאים אחרים היו תומכים באופן טבעי בשמאל. אילו קירשנר היה זוכה ביותר תמיכה ממנגנון המפלגה והמדיה ובעוד תמיכה פיננסית ייתכן שקירשנר היה מסוגל לרוץ בסיבוב השני.

אין זה ברור כי בחירות אלו מציינות תפנית ימינה. מרבית הבוחרים מאמינים כי קירשנר, קריו וסאאה למרות כל הסתירות שלהם והדמגוגיה שלהם, היו היחידים המוכנים לדחות את שחיתות העבר של מנם ששדד את הארץ. ביניהם הם זכו ב50 אחוז מהקולות. כמובן שהעובדה שלא היה שום מעומד של השמאל, שהיה בעל כוח משיכה חזק עבור מעמד הפועלים ובני המשפחות שלהם, סייע למעומדים אלו. אם נוסיף לכך שחלק גדול ממצביעי ל. מורפי היו צעירים שחלקם "מחה" כנגד העבר וגם את אלו שהצביעו עבור השמאל, הרי ברור שלא חלה תפנית ריאקציונית בחברה בכלל ובמעמד הפועלים. במילים פשוטות מעמד הפועלים והמשפחות שלהם אשר האמינו כי בחירות אלו חשובות לעתידם, לא ראו לפניהם כל אפשרות אחרת אלא להצביע עבור מעומדים קפיטליסטים אלו כדרך לשנות את מצבם.

בתנאים אלו, כפי שכבר הסברנו לפני חודשים, אם זמורה ויתר השמאל היו מסוגלים ליצור קואליציה רחבה של השמאל שתרוץ לבחירות, הם היו הופכים למקור משיכה עבור הפועלים והצעירים. ניתן להטיל ספק אם חזית כזו הייתה מגיעה לסיבוב השני ( אף כי זה לא מן הנמנע). אולם חזית כזו הייתה הופכת מקור משיכה למיליוני פועלים וממקום זה ניתן היה לבנות התנגדות פוליטית חזקה לממשלה, והנהגה והמונים בקרבות הבאים. זה היה יוצר את התנאים שהיו מאפשרים לשמאל להוציא מהשפעת הפרוניזם ובורגנים אחרים המטיפים לשיתוף פעולה מעמדי, דהינו להכנעת אינטרס הפועלים לבורגנות, שכבות רחבות של פועלים. אולם הכישלון לעשות כן פירושו היה שמעמד הפועלים ראה את השמאל כקבוצה של פלגנים שאינם מסוגלים להתאחד.

ארגוני השמאל שבסופו של דבר נאבקו בבחירות היו "השמאל המאוחד" ו"מפלגת הפועלים" ( הפי.או), אשר יצאו לקרב כאשר גם הם מפולגים. יחד הם זכו במעט יותר מאשר חצי מליון קולות ( 2.6 אחוז), אשר למעזה זה פחות ממה שהם קיבלו בבחירות הכלליות באוקטובר 2001. קבוצות שמאל אחרות הקשורות לשמאל יותר וותיק זכו ב1.9 אחוז.

ארגוני השמאל, במיוחד שני הראשונים לא קיבלו שום כיסוי במדיה ולא הייתה להם כל אפשרות להתחרות עם המפלגות הבורגניות שלהם היו מקורות כספיים ניכרים וכיסוי נרחב באמצעי התקשורת.

בתקופת הבחירות, שני הארגונים המשיכו להדגיש את התביעה של " אסיפה מכוננת", "חופשית" ו"ריבונית", כאלטרנטיבה היחידה לפתרון הבעיות, כאילו עבור הפועלים יש הבדל מהותי בין פרלמנט בורגני ובין אסיפה מכוננת ( מלבד השם.)! מה שהם היו צריכים לעשות הוא להתרכז בשאלה של שלטון פועלים, ולהסביר במקומות שיכלו כי על הפועלים לארגן את כלי הכוח והפיקוח שלהם במקומות עבודה ( וועדי בתי חרושת), לפתוח את ספרי החברות, להלחם עבור שכר גבוה יותר וכו'. יתר על כן ובמקביל הם יכלו להגן על פרוגרמה הכוללת סירוב לשלם את החוב החיצוני, הלאמה מחדש של מפעלים שהופרטו, הלאמת הבנקים, העלאת שכר כדי לפצות על אובדן כוח הקנייה, הגנה על מקומות העבודה וכו'.

למרות זאת, העובדה שמאות אלפים פועלים וצעירים הצביעו עבור מעומדים שהציגו רעיונות ופרוגרמות סוציאליסטיות מהפכניות ( על אף שאין אנו מסכימים עם כל העמדות והתביעות שלהם), הנה התפתחות חשובה מאוד המאפשרת בסיס טוב להתערבות במאבקי הפועלים, הפיקטרוס, האספות העממיות והצעירים. עתה יש צורך דחוף לחנך עשרות אלפים מהם כקדר מהפכני לקרבות שיבואו בעתיד. אם נוכל לטעת עשרות אלפי פעילים מהפכנים בקרב ההמונים, אלו יהפכו למיליונים כאשר התנאים יהיו בשלים. תפקיד זה יעשה קל יותר אם מנהיגי השמאל יסיקו מסקנות ויתקנו את השגיאות שלהם . הם חייבים ללמוד לבנות חזית מאוחדת איתנה בכל הפעילות שלהם, ובעת ועונה אחת להגן על פרוגרמה שתתחיל בדרישות המיידיות של ההמונים ותמשיך לתביעות המוליכות לניצחון המאבק למען הסוציאליזם.

הסיבוב השני יערך בין מנם וקירשנר ב18 למאי. מכל הסיבות שמנינו אנו חושבים שיותר סביר שקרישנר ינצח. כל ה"מומחים"- המופיעים באמצעי התקשורת מנבאים כי קירשנר יזכה בין 65 אחוזים ן75 אחוזים מהקולות. די בטוח שסאאה וקריו יבקשו את אלו שהצביעו עבורם לא להצביע עבור מנם בסיבוב השני.

זה יהיה די הגיוני שמרבית הפועלים ובני משפחותיהם, כולל רבים שיש להם אהדה פוליטית לשמאל יחליטו לבחור "ברע במיעוטו", וינסו לחסום את מנם, ולשם כך יצביעו קירשנר. מיליוני פועלים ובני משפחותיהם יזכרו כיצד עושר האומה הועבר לבעלי הון זרים ו"לחברים" של מנם. הם יזכרו את הגברת האבטלה, העוני המאפיה בממשלה ובמערכת השיפוטית, את הרס התעשייה ומקורות הפרנסה בזמן שלטונו של מנם. עלינו להזכיר כי עד לפני עשר שנים אף אחד במפלגה הפרוניסטית ( גם לא קירשנר) היה מודאג מכל אלו.

מסיבות אלו אין אנו תומכים לא במנם ולא בקירשנר. אין צורך לאומר כי אנו דוחים את מנם כפוליטיקאי בורגני מושחת שכבר הודיע שלא יהסס לשלוח את הצבא כדי לדכא את ההמונים. הוא היה אישית מעורב בשוד של ארגנטינה והוא עצמו התעשר כתוצאה מסחר בנשק ועוד פשעים דומים. מקומו הנכון הוא בבית סוהר ושם היה נמצא אילולי השחיתות של המערכת המשפטית.

אולם יהיה זה שקר אם נאמר כי קירשנר משקף אלטרנטיבה יותר "מתקדמת". קירשנר מייצג את האינטרסים הקפיטליסטים שבתוכנם אינם שונים מאלו של מנם. על מנת לשמור על ריווחי הקפיטליסטים, וכדי לשלם את החוב החיצוני, הוא לא יהסס לתקוף את תנאי החיים של הפועלים והצעירים. אם תהיינה מחאות ברחובות הוא לא יהסס לדכא אותן. אין חצי דרך בין ההמונים ובין הקפיטליסטים. או שאתה בעד הפועלים או בעד הקפיטליסטים. לא ניתן לרצות את שניהם. קירשנר כבר הבהיר איזה צד הוא ישרת. בכל מקרה אם הוא לא יפעל כפי שהם דורשים הם יבעטו אותו החוצה מהמשרד ויחליפו אותו באחר. מחר כאשר קירשנר ימעך את התקוות שהוא עורר ברבים, הפועלים יתחילו להתחשבן עם אלו שיצרו את האשליות באיש זה. עלינו להיות ישרים עם המעמד שלנו. אין למעמד הפועלים כל אלטרנטיבה אחרת, אלא המאבק למען הסוציאליזם. אין כל "דרך שלישית". מסיבה זו אנו קוראים שלא להצביע או להצביע בפתק לבן בסיבוב השני במרוץ לנשיאות ב18 למאי.

ארגוני השמאל החשובים והמנהיגים שלהם סבלו מבלבול בתקופת מערכת הבחירות. גם אלו שארגנו את החרם וגם אלו שהשתתפו בבחירות, נוכחו לדעת כיצד אין הם יכולים להשיג את המטרות שלהם. הראשונים קיוו להרבה יותר מחרימים בעוד השניים זכו בהרבה פחות קולות מאשר הם קיוו. כל המיליטנטים, האקטיביסטים וקבוצות המשאל השונות חייבים לעשות חושבים, ולהוציא מסקנות מהניסיון של השנה וחצי אחרונות.

הלקחים הם ברורים:

ראשית, חייבים לבדוק את דופק מעמד הפועלים ולא לטעות בין הסיטואציה בה מתנסים האקטיביסטים וזאת בה מתנסים ההמונים, להם לוקח יותר זמן להסיק את המסקנות של האוונגרד.

שנית, חייבים למצוא את הדרכים להתקשר למעמד הפועלים. מבחינה זו יש חשיבות עליונה לעבוד יחד בחזית מאוחדת בתוך האיגודים המקצועיים. האיגודים המקצועיים הם המפתח שיאפשר להגיע לשכבות הרחבות של הפועלים. ללא כל קשר מה השאיפות של הבירוקרטים, המצב האובייקטיבי ידחוף את המוני הפועלים למאבקים חדשים. כאשר מחיר השירותים הציבוריים יעלו, כאשר הם יאבדו יותר מכוח הקנייה הודות לירידת המשכורות. כאשר יראו כיצד מערכת הבריאות והחינוך עבור ילדיהם נעלמת כדי לשלם את החוב החיצוני, לא תהיה לפועלים ברירה אלא לצאת למאבקים. התחזקות המאבק של הפועלים ייצור מצב טוב יותר עבור פעילי האיגודים המקצועיים במקומות העבודה כאשר הם נתפסים שם כלוחמים הטובים ביותר. הם יהיו במצב נוח יותר במאבקים שיפרצו בחודשים הבאים, על מנת להוציא את ההנהגה מידי ההנהגה הבירוקרטית המתנדנדת.

בנוסף לכל אלו, האקטיביסטים חייבים להצטייד בפרוגרמה קונקרטית של תביעות שכר, דיור, בריאות וחינוך וכן מידות יותר כלליות למען הלאמת החברות שהופרטו, סירוב לשלם את החוב החיצוני, והלאמות ללא פיצויים של החברות הגדולות השולטות על הכלכלה, תחת פיקוח פועלים. האספות העממיות תוכלנה למלא תפקיד חשוב במאבקים הבאים שיעניקו להן חיים חדשים ויותר חזקים. זה יחייב שיתוף פעולה בין האסיפות הן בתוכן עצמן והן ביניהן ועד המישור הארצי.

כפי שכתבנו, אין מקום לפסימיזם. הניסיון של החודשים הבאים ילמד את הפועלים. הם יסיקו מסקנות יותר ויותר מתקדמות. האינרציה שיצרו בחירות אלו יימסו כשלג בשמש. אקטיביסטים של איגודים מקצועיים, חד עם אקטיביסטים של אסיפות עממיות ומפעלים שנתפסו על ידי הפועלים יחד עם חברי השורה של האיגודים המקצועיים ועמם מנהיגים מיליטנטים ישרים של האיגודים ייפגשו על מנת לדון ברעיונות כיצד לקדם את המאבק. נטייה חזקה בכיוון של שיתוף פעולה ומאבק אנטי קפיטליסטי יקרום עור וגידים.

מעמד הפועלים אינו רואה ארגונים קטנים. מוקדם או מאוחר, תבוא הקריאה ובמיוחד מחברי השורה של האיגודים המקצועיים להקים מפלגת פועלים אשר תיקח את הכוח מהמפלגות הבורגניות והמנהיגים שלהם שאין להם כל דרך לפתור את המשבר הקפיטליסטי. האקטיביסטים השמאליים יכולים למלא תפקיד חיוני בארגון המוני כאשר הם מפרים אותו ברעיונות של המרקסיזם והסוציאליזם. החברים של "אל מיליטנט" מוכנים לכך.

29 אפריל ‏2003 מקור בספרדית

הופיע ב להגנת המרקסיזם בשפה האנגלית