ההצהרה הבאה של המהפכנים הקומוניסטים הבינלאומיים מכריזה על הזדהותנו עם העם הפלסטיני. ההצהרה עונה על הצביעות המגעילה של האימפריאליזם המערבי ושל הלקיות שלו, שמתאספים מאחורי המדינה הישראלית הריאקציונרית כשהיא משחררת נקמה עקובה מדם בעזה, בעקבות מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר. אנו גם מסבירים מדוע ניתן להשיג חופש לפלסטין רק באמצעים מהפכניים והפלת הקפיטליזם בכל האזור.
ההתקפה המהירה של חמאס, שבוצעה ביום שבת, 7 באוקטובר, גרמה להלם ברחבי העולם. היא נתקלה מיד במקהלה רבה של גינויים מצד ממשלות המערב.
המתקפה הוצגה באופן מיידי במונחים מזעזעים ביותר על ידי התקשורת. דעת הקהל המערבית הוכנה ביסודיות על ידי מה שמתואר באופן קומי כ"העיתונות החופשית" שלנו שלקחה צד בסכסוך, ושכרגיל תיארה את מה שהיא אמרה היו כוחות הטוב מול כוחות הרשע.
בקומדיה המקאברית הזו של טעויות, התפקידים מתהפכים בנוחות. הקורבנות הופכים לתוקפים והתוקפים הופכים לקורבנות. השקר הזה נתמך בזרם מתמיד של גינויים מוסריים של אלימות, הרג וכל שאר התכונות המחרידות של הטרור.
בוושינגטון, לפי ה"ניו יורק טיימס", הביע הנשיא ביידן "זעם עז" כאשר תיאר את המעשים כ"רשע טהור ומוחלט" והתחייב באופן חד משמעי לעמוד לצד ישראל נגד הטרור.
נשיא המדינה העשירה והחזקה בעולם לא בזבז זמן והודיע שארה״ב תמהר לספק ציוד נוסף, משאבים ותחמושת לישראל, בנוסף לשליחת נושאת המטוסים החדשה והכי ומתקדמת שלה, יחד עם קבוצה של ספינות תקיפה, שהלכו ישר למזרח הים התיכון.
צבועים אימפריאליסטיים, או יחסיות המוסר
ההרג של גברים ונשים הוא דבר שמעורר באופן טבעי תחושת סלידה ברוב האנשים. אנו נזכרים כל הזמן בציווי המקראי: "לא תרצח."
הציווי הזה, ממבט ראשון, נושא אופי מוחלט. עם זאת, במבט מעמיק יותר מתברר כי הסלידה של המעמד השולט והתקשורת מאלימות והרג אינה מוחלטת כלל, אלא יש לה תוכן יחסי לחלוטין.
כאשר גברים ונשים רגילים מביעים זעזוע וזעם על הזוועות שהם קוראים עליהן בעיתונות, זו תגובה אנושית טבעית שניתן להבין ולהזדהות איתה.
אך כשאותן מילים נאמרות על ידי נשיא אמריקאי, כשהידיים שלו מלאות בדם של אינספור אנשים חפים מפשע, אנחנו יכולים רק להפנות את גבנו בזעם.
הנוכלים האימפריאליסטים מעמידים פנים שהם מזועזעים מאלימות התחילו שוב ושוב מלחמות תוקפניות אכזריות. הם לא היססו לשחרר מלחמות עקובות מדם נגד עיראק ואפגניסטן שנמשכו שני עשורים, בהן נהרגו מאות אלפי אזרחים. הם הפציצו את לוב, סוריה, סודן, סרביה, ללא כל התחשבות באזרחים חפים מפשע.
הדוגמה המזעזעת ביותר בזמנים האחרונים הייתה המלחמה הברברית נגד העם בתימן, אחת המדינות העניות ביותר בעולם, שהתנהלה על ידי סעודיה בתמיכה מלאה, שותפות פעילה, והשתתפות של ארצות הברית, בריטניה, ומעצמות אימפריאליסטיות אחרות.
אם יש מלחמה שניתן לתאר כמלחמת השמדה, תימן היא ללא ספק כזו. על פי האו"ם, יותר מ-150,000 אנשים נהרגו בתימן, וגם יש הערכות של יותר מ-227,000 מתים כתוצאה מרעב איום שנוצר במכוון על ידי הסעודים ובעלי בריתם, שהיו גם אחראים להרס בתי חולים ומתקני בריאות.
הנתונים האלה מייצגים ללא ספק הערכה שכנראה קטנה יותר מהמציאות של המספר הכולל של הקורבנות שנגרמו לתושבי תימן על ידי הסעודים ותומכיהם האימפריאליסטים
אבל איפה היו הגינויים על הברבריות הזו? איפה היו ההפגנות מוושינגטון ולונדון? איפה היו הכותרות הגדולות שזעקו על "טרור"? הם היו דוממים, כי ממשלות המערב היו מעורבות באופן פעיל במלחמת השמדה זו נגד עם עני ומדוכא.
אין להם זכות להתלונן על אלימות, או להאשים מישהו ב"טרור". כשמדובר במלחמה, אין טעם לפנות לשיקולים מוסריים או הומניטריים. מלחמות נוגעות בהריגת אנשים. ומעולם לא הייתה מלחמה הומניטרית בהיסטוריה.
זהו רק ביטוי ציני, עלה תאנה נוח, המשמש כיום את התוקפים כדי להצדיק את תוקפנותם בפני דעת הקהל.
עזה ואוקראינה, או יחסיות ״הזכות להגנה עצמית״
לזכותה כביכול של ישראל להגן על עצמה, אנו רואים שוב את הסטנדרטים הכפולים של האימפריאליזם המערבי. כשזה מגיע לאוקראינה, הם חימשו אותה עד לשיניים כדי להילחם בשמם ברוסיה, בתירוץ שאומר - עמים תחת כיבוש מוצדקים בלהשיב עם מלחמה.
אבל כשמדובר בפלסטינים, זכות זו נעלמת פתאום לחלוטין. במקום להגן על המדוכאים, האימפריאליסטים מחמשים ומספקים את המדכאים. נראה שזכות ההגדרה העצמית אינה חלה על כולם!
אגב, בעקבות ההיגיון המעוות של האימפריאליזם, נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי השווה את הפלישה של רוסיה לארצו לחמאס, והוסיף את קולו הצרוד למקהלה המגנה על "זכותה של ישראל להגן על עצמה"! האם אנחנו זקוקים להוכחה נוספת לטבעו הריאקציוני של אדון זה?
כצפוי, זלנסקי האשים את רוסיה ברצון לעורר מלחמה במזרח התיכון כדי לערער את התמיכה הבינלאומית באוקראינה, בהערות שמשקפות חשש שהמלחמה בין ישראל לחמאס עלולה להסיט את תשומת הלב מהמאבק של קייב.
"רוסיה מעוניינת לעורר מלחמה במזרח התיכון, כדי שמקור חדש של כאב וסבל יערער את האחדות העולמית, יגביר את המחלוקות והסתירות, ובכך יעזור לרוסיה להרוס את החירות באירופה", אמר.
זלנסקי הוא אדם נואש, שיעשה כל מה שהוא חושב שיבטיח את זרימת הנשק והכסף, כאשר אוקראינה סופגת תבוסה מוחצת בשדה הקרב וגם יש סימנים ברורים שהתמיכה מתערערת בקרב בעלי ברית שלו, כולל ארה"ב, סלובקיה ופולין.
נקמה
ברגע שמקבלים את תורת היחסות כפי שהיא מיושמת על המוסר, זה נהיה עניין פשוט להצדיק רצח – כל עוד הוא
מתבצע על ידי "הצד שלנו". אנו רואים את היחסות המוסרית הנוחה הזו בפעולה ממש עכשיו.
תגובת ישראל להתקפת חמאס בשבת הייתה מהירה ואכזרית. בנימין נתניהו הכריז שישראל נמצאת במלחמה. הוא הבטיח להפוך את עזה ל"עיי חורבות".
מטוסי קרב פוגעים ברצועה הכבושה, הורסים מבנים רבי קומות באזורי מגורים, ופוגעים בבתי ספר, בתי חולים ומסגדים ללא הבחנה.
הבית ספר שמנוהל על ידי סוכנות האו"ם לפליטים פלסטינים, שבו לא היו "לוחמים", ספג פגיעה ישירה. רבים מבתי המגורים נפגעו, ללא אזהרה מוקדמת.
ישראל ממשיכה להכות בעזה בתקיפות אוויריות, והופכת בניינים לשברי אבנים. פקידים בעזה דיווחו שבתי חולים ובתי ספרים נפגעו, ושכבר נהרגו 900 פלסטינים, כולל 260 ילדים.
כל זה לא קשור להגנה עצמית, אלא לתשוקה לנקמה. זו לא הפעם הראשונה, שמדינת ישראל מחפשת להעניש את תושבי עזה על מעשי מנהיגיהם על ידי פגיעה מכוונת באזרחים.
שר הביטחון הישראלי יואב גלנט הורה על "מצור מוחלט" על רצועת עזה: "הורתי על מצור מוחלט על רצועת עזה. לא יהיה חשמל, לא יהיה מזון, לא יהיה דלק, הכל סגור".
למנוע ממבוגרים, נשים וילדים אוכל, מים וחשמל אמור להיות פשע על פי "החוק הבינלאומי". אפילו האומות המאוחדות הפתטיות מצאו לנכון להזכיר לישראלים את הפרט הקטן הזה, אם כאילו התוצאות של תזכורת מנומסת זו היו כצפוי, אפסיות.
״חיות אדם״
ואיך הם מצדיקים את כל זה? מאוד פשוט.
שר הביטחון של ישראל, יואב גלנט, הבהיר את הדברים כשהוא אמר: "אנחנו נלחמים בחיות אנושיות ואנחנו פועלים בהתאם."
שפה זו מוכרת לנו היטב. זו שיטה נפוצה של אימפריאליסטים להצדיק טבח על ידי דה-הומניזציה של האויב. אם נקבל שהאויבים שלנו אינם בני אדם כמונו אלא רק חיות, נרגיש זכאים לנהוג בהם כפי שנרצה.
נזכיר כי במשך עשרות שנים יהודים נחשבו לא כאנשים אלא כיצוריים תת-אנושיים. זה אומר שהיה ניתן להכות, להתעלל, להרעיב ולרצוח אותם, אבל למי היה אכפת? אחרי הכל, הם "רק חיות", או "חיות אנושיות". ההבדל הוא סמנטי בלבד.
אבל תושבי רצועת עזה אינם חיות. הם בני אדם, בדיוק כמו תושבי ישראל. וכל בני אדם זכאים להתייחסות שווה.
מקהלת צבועים
כמו בתיאום מתוכנן היטב, מנהיגים פוליטיים ברחבי העולם מיהרו לבטא את תמיכתם הבלתי מותנית ב"זכותה של ישראל להגן על עצמה". ימין ושמאל, רפובליקנים ודמוקרטים – כולם שרים בקול רם מאותו ספר תפילות שחוק.
התקשורת ששתקה על פשעי האימפריאליזם נותרה גם רשלנית מאוד בדיווח על הטרור הפשעי שמטילה מדינת ישראל על הפלסטינים במשך עשרות שנים. הם היו קורבנות להתגרויות אלימות מתמדות מצד המתנחלים היהודים הימניים הקיצוניים.
מובן שזו מטרת התמיכה, לספק לגיבוי חומרי לזכותה של ישראל "להגן על עצמה" על ידי השמדת רצועת אדמה קטנה הממולאת עד גדותיה בשני מיליון וחצי אנשים עניים. זה תואר כהכלא הגדול ביותר בעולם.
כל מחנה האימפריאליסטי עומד מאחורי ישראל כשהיא נערכת לטבוח בפלסטינים בעזה. ואם הפצצות, הפגזים והטילים לא יהרגו מספר מספיק של פלסטינים, האיחוד האירופי תכנן להוסיף כמה נוספים שימותו מרעב.
האיחוד האירופי הודיע על השעיית הסיוע הכספי לפלסטינים, שעליו הם תלויים באופן חמור לצורך הישרדותם. ההחלטה הייתה כל כך שערורייתית שהיא בוטלה מאוחר יותר.
כאן אנחנו רואים בתמציתיות את מה שמכונה "ציביליזציה מערבית".
זה לא מפתיע שמנהיגי ה"עבודה" הימניים כמו סר קיר סטארמר בבריטניה מיד הצטרפו למקהלה הצבועה הזו. האנשים האלו מכרו את נשמותיהם לשטן לפני המון זמן. הם סוכני האימפריאליזם ושום דבר יותר.
אך הרפורמיסטים הימניים אינם האחראים היחידים. לבושות שלהם רפורמיסטים "שמאליים" רבים הצטרפו גם הם לגינוי (סנדרס, אילהן עומר, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, בין היתר).
זה לא הפעם הראשונה שה"שמאלנים" האלו חושפים את הפחד המוחלט שלהם וחוסר עקרונם. הם נכנעו מהר ללחץ של התקשורת הקפיטליסטית ושל דעת הקהל הבורגנית ומסיימים בכך שהם תומכים בקווי המעמד השולט.
הקומוניסטים המהפכניים לא ייצטרפו למקהלה הצבועה של האימפריאליסטים ושותפיהם.
איפה אנחנו עומדים?
בכל מלחמה הצדדים הלוחמים תמיד עושים שימוש בסיפורים על זוועות – אמיתיות או בדויות – כדי להצדיק את מעשיהם האלימים והרצחניים. גישת הקומוניסטים למלחמה לא יכולה להיבנות על תעמולה סנסציונית שנעשית בציניות כדי לספק הצדקה לצד זה או אחר. גם מלחמה לא ניתנת להצדקה לפי מי תקף קודם. גישתנו למלחמה חייבת להיות מבוססת על קריטריונים אחרים לחלוטין.
העמדה שלנו מאוד פשוטה:
בכל מאבק, תמיד נעמוד לצד העם המדוכא והעני, ולא לצד העשירים והחזקים המדכאים.
במקרה הנוכחי, השאלה שיש לשאול היא: מי הם המדכאים ומיהם המדוכאים? האם הפלסטינים הם המדכאים של הישראלים? כל אדם שרואה את התמונה המלאה לא יכול להאמין לזה.
אלו לא הפלסטינים שתופסים אדמות שלא שייכות להם ומחזיקים בהן בכוח. הם לא אלו שמגרשים מתנחלים ישראלים מאדמות שנכבשו על ידם במשך דורות, אלא בדיוק ההפך.
זה לא הם שמונעים מהאזרחים הישראלים את הזכויות האלמנטריות ביותר, או מכניסים אותם למצור אכזרי והופכים אותם לנרדפים בארצם.
האם יש צורך לפרט את הרשימה הארוכה של הפשעים שביצעה המדינה הישראלית הריאקציונרית נגד הפלסטינים?
אין לנו מקום להזכיר את כל הפשעים הללו, שממשיכים יום אחר יום, חודש אחר חודש ושנה אחר שנה, והופכים את חיי הפלסטינים לגיהנום על האדמה.
הפלסטינים הונמכו למעמד שלא שונה בהרבה מסוג של עבדות. ועבדים, כאשר נשללות מהם כל הזכויות האחרות, יכולים לפנות רק לזכות אחת שנותרה: הזכות למרוד.
לאורך ההיסטוריה, מרידות עבדים כללו בדרך כלל במעשי אלימות קיצוניים, שהיו רק שיקוף של הדיכוי הקיצוני שהם עצמם סבלו מידיהם של בעלי העבדים.
זוהי עובדה מצערת. אך היא אינה פוטרת אותנו מהחובה להגן על מרידת העבדים נגד בעלי העבדים. מרקס עסק בשאלה זו במאמר שכתב בשנת 1857, בו הוא משיב על מאמרים בעיתונות הבריטית שהדגישו את הזוועות שבוצעו במהלך המרד ההודי נגד הבריטים.
"הזוועות שבוצעו על ידי המורדים הספויים בהודו אכן מזעזעות, מחרידות, בלתי ניתנות לתיאור – כאלה שניתן לצפות להן רק במלחמות של מרד, לאומים, גזעים, ולפני הכל של דת; במילה אחת, כאלה שאנגליה המכובדת הייתה מוחא כפיים להן כאשר בוצעו על ידי הוונדיאנים נגד 'הכחולים', על ידי הגרילות הספרדיות נגד הצרפתים הכופרים, על ידי הסרבים נגד שכניהם הגרמנים וההונגרים, על ידי הקרואטים נגד המורדים הווינאיים, על ידי הגארדה מוביל של קאבאניאק או הדצמבריסטים של בונפרטה נגד בני ובנות צרפת הפרולטרית
"כמה שפשעי הספויים נתעבים, הם רק השתקפות, בצורה מרוכזת, של התנהגותה של אנגליה בהודו, לא רק בתקופת יסוד האימפריה המזרחית שלה, אלא אפילו במהלך עשר השנים האחרונות של שלטון ממושך. כדי לאפיין את השלטון הזה, אפשר לומר שעינויים היוו מוסד אורגני של המדיניות הפיננסית שלו. יש משהו בהיסטוריה האנושית כמו גמול: וזה הכלל של גמול היסטורי שכלי המשמש לכך ייבנה לא על ידי הנפגע, אלא על ידי הפוגע עצמו."
- ק. מרקס, (המרד ההודי)
האם אנחנו תומכים בחמאס?
אויבינו יאמרו: אז אתם תומכים בחמאס. על האשמה הזו נענה: מעולם לא תמכנו בחמאס. אנו לא חולקים את האידיאולוגיה של החמאס, ואנו לא מצדיקים את השיטות שהחמאס משתמש בהן.
אנחנו קומוניסטים ויש לנו רעיונות, תוכנית, ושיטות משלנו, המבוססות על מאבק מעמדות בין העשירים ועניים, מדכאים ומדוכאים. זה מה שקובע את עמדתנו בכל מצב.
אבל ההבדלים שלנו עם החמאס, למרות שהם מהותיים, אינם מהותיים כמו ההבדלים שמפרידים בינינו לבין האימפריאליזם האמריקאי – הכוח הריאקציוני ביותר על הפלנטה – ועוזריו בפשע, המעמד השליט בישראל.
המבקרים שלנו ישאלו: האם אתם מסכימים עם הרג כל כך רב של אזרחים חפים מפשע? נענה שמעולם לא תמכנו בדברים כאלה. וגם איננו מצדיקים אותם.
משימתנו הראשונה, בציטוט של שפינוזה, אינה לבכות או לצחוק, אלא להבין. שיקולים מוסריים אינם מועילים כלל להסביר דבר. כדי להבין מה קורה, יש לשאול את השאלה בצורה שונה: מה הוביל להתקפה של חמאס?
האם ניתן להפריד זאת מעשורים של דיכוי, אלימות וכיבוש של פלסטין על ידי המדיניות הריאקציונית של ישראל?
כמובן שלא.
ישראל היא מדינה חזקה ועשירה שכבר עשורים מדיחה ומדכאת את הפלסטינים בשילוב של כוח אכזר עם כוח כלכלי.
ואנו חייבים גם לראות את שרשרת האירועים שהובילה ישירות למצב הנוכחי. זה לא נחת מהשמיים, כמו שמבקשים מאיתנו להאמין.
בגידה
האימפריאליסטים הבטיחו לפלסטינים צדק – אם רק יחכו קצת יותר. אבל הם חיכו וחיכו והתוצאה היחידה הייתה הרס נוסף של מולדתם ואובדן נוסף של זכויותיהם.
כאשר סבלנות המדוכאים אוזלת, במוקדם או במאוחר, הם יתנפלו על המדכא שלהם. ברגעים כאלה, יבוצעו מקרים אכזריים. וזה כמובן מצער. אבל מי באמת אחראי?
אם אדם או אישה מבצעים רצח בדם קר, זה ללא ספק פשע והם צריכים עונש בהתאם.
אבל אם אישה נתונה לאכזריות פראית במשך שנים רבות על ידי בעלה וביום אחד היא פונה נגדו והורגת אותו, רוב האנשים יאמרו כי יש להתחשב בנסיבות שהובילו לפעולתה.
נחזור למקרה הנוכחי. בשבועות שלפני המקרה, בוצעו פרובוקציות מתמשכות על ידי פנאטים דתיים יהודים. הם פרצו למתחם מסגד אל-אקצא – אחד המקומות הקדושים ביותר בעולם האסלאמי; והם פעלו תחת הגנה משטרתית וצבאית.
פרובוקציה
נתניהו נמצא בברית עם הימין הקיצוני הציוני, שחלק מהם הם פשיסטים בגלוי. מטרתם המוצהרת היא לעורר נכבה חדשה – כלומר, לגרש פיזית את הפלסטינים מהאדמה שעליה הם חיים כיום, החל מירושלים והגדה המערבית.
המדיניות הזו אינה חדשה, אך היא גדלה בחודשים האחרונים. מתנחלים, שבאים בעיקר מארה"ב ומגוייסים כבין הקיצוניים ביותר של הפונדמנטליסטים הדתיים, הקימו התנחלויות בגדה המערבית.
ההתנחלויות האלה מחוברות ברשת של כבישים מוגנים צבאית, וזה מפרק את השטח שבאופן רשמי נמצא תחת שליטת הרשות הפלסטינית.
המתנחלים הריאקציונרים מרגישים מועצמים ומוגנים על ידי הממשלה הישראלית הלאומנית-קיצונית.
כנופיות חמושות של מתנחלים קנאים דתיים ביצעו פוגרומים נגד פלסטינים בתמיכה גלויה או סמויה של הצבא ומשטר ישראל. תפיסות הקרקע האלה אמורות להיות בלתי חוקיות לפי "החוק הבינלאומי". אבל כל ההחלטות החגיגיות שהתקבלו באו"ם היו רק כמו טקס חסר משמעות, ולא עשו דבר כדי לעצור את המעשים הפליליים האלה.
בתנאים האלו, אי אפשר באמת להתפלא שהפלסטינים נלחמים בחזרה. לאנשים מדוכאים יש זכות להתנגד.
צבועים יטענו ששני הצדדים אשמים כי שניהם השתמשו באלימות. מבחינה פורמלית, אמירה זו נכונה. אך תוכנה שקרי ביסודו. אין להשוות את האלימות של האחד עם האלימות של השני. אין שום שקילות בין שני הצדדים.
מצד אחד, יש לנו מדינה קפיטליסטית מודרנית ומתקדמת, המצוידת בנשק גרעיני, מטוסי קרב חמושים בטילים חזקים, טכנולוגיה מתקדמת וציוד מעקב, אשר מסתמכת על התמיכה המלאה, החומרית והפיננסית של המדינה האימפריאליסטית החזקה בעולם.
מצד שני, יש לנו את הפלסטינים המדוכאים, הנלחמים בכלי נשק שהם מצליחים להשיג.
להיות מופתע מהאירועים האחרונים זה למעשה טיפשי ביותר. בהתחשב בנסיבות הללו, היה ברור שמין פיצוץ כלשהו היה בלתי נמנע, אך שהזמן והתוכן שלו לא היו יכולים להיות ברורים – אפילו לא על ידי שירותי הביטחון הישראליים.
ישראל מושפלת
יש לגשת למלחמה בתנאים שלה עצמה, ולא להכניס שיקולים חיצוניים שאינם קשורים אליה. מה שגרם לזעם במעמד השולט בישראל אינו מספר האנשים שאיבדו את חייהם. דאגותיהם הן בעלות אופי פרקטי בלבד.
מבחינה צבאית בלבד, ההתקפה הייתה הצלחה. המתקפה המהירה והבלתי צפויה תפסה את שירותי המודיעין הישראליים בהפתעה מוחלטת. קבוצות קומנדו חמושות היטב חדרו את ההגנות של ישראל, פרצו דרך מה שהיה אמור להיות קו בלתי חדיר והביאו אבדות כבדות לכוחות הישראליים.
כאשר הדבר התגלה, הוא גרם לגל של פאניקה ופחד בישראל, שם האוכלוסייה הורגעה על ידי הרשויות באמונה שהם מוגנים על ידי קו הגנה בלתי פגיע. בין לילה, האמונה של האנשים במיתוס של חוסר פגיעות התנפצה. לעובדה הזו יהיו השלכות שלא ניתן להעריך לעתיד.
לעומת זאת, הידיעות על ההתקפה נחגגו ברחובות של בירות ערביות רבות. ההמונים קיבלו עידוד מהעובדה שסוף סוף המדינה הישראלית האדירה סבלה מתבוסה משפילה. בהשוואה לעובדה זו, כל שאר השיקולים נראו בעלי חשיבות משנית.
נתניהו מרגיש ביטחון עליון משום שיש לו את התמיכה החזקה של האימפריאליזם האמריקאי, שמספק לישראל כמויות בלתי נגמרות של דולרים ונשק קטלני.
הם העבירו את השגרירות שלהם לירושלים וזה היה סטירה בפרצוף של כל הפלסטינים. הנשיא טראמפ קיבל את ההחלטה הפרובוקטיבית הזו. אבל הנשיא ביידן לא הפך אותה. הוא רוצה להבטיח לעצמו את הקול היהודי בבחירות של השנה הבאה, כמו גם לשמור על אחד מבעלי הברית הבודדים והבלתי מתפשרים שנותרו באזור.
שלווה או אלימות?
האויבים שלנו לעיתים קרובות מציבים בפנינו את השאלה: האם אתם בעד אלימות? באותה מידה הם יכולים לשאול אותנו אם אנחנו בעד מגפות, כי לשאלה הזו אין תוכן אמיתי.
יש שאלות שמכילות את התשובה בעצמן, וזוהי בדיוק אחת מהן. אבל תשובה שלילית בלבד היא חסרת תועלת. יש צורך להסביר את הנסיבות הקונקרטיות שבהן נעשה שימוש באלימות: למען איזו מטרה? ובאינטרס של מי? ללא מידע כזה, באמת אי אפשר לתת תשובה מדויקת. זה המצב בכל עימות, וזה המצב גם עכשיו.
רבים בשמאל (כרגיל) מגבילים את עצמם לגינוי כללי של אלימות, וקוראים ל"יישוב סכסוכים בדרכי שלום" דרך "משא ומתן" והתערבות של "מוסדות בינלאומיים". אבל זה שקר והונאה.
במשך 75 שנים נערכו אינספור משא ומתן ושיחות, וזה לא קידם במילימטר את המאבק למען חירות הפלסטינים. במשך עשרות שנים, מה שנקרא האו״ם העביר החלטות שמגנות את הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים מאז 1967, אך דבר לא השתנה. למעשה, המצב נהיה גרוע יותר.
ההסלמה הנוכחית בסכסוך היא למעשה תוצאה של הכישלון המוחלט של הסכמי אוסלו. הרעיון להקים מדינה פלסטינית קטנה לצד ישראל על בסיס קפיטליסטי היה נידון לכישלון, כפי שהזהרנו אז.
המטרה של ישראל הייתה להעביר את משימת השיטור של הפלסטינים לידי הרשות הלאומית הפלסטינית, בהנהגת הבורגנים הלאומיים של פת"ח, שהיו חסרי תקווה וחסרי יכולת לקדם את המאבק לשחרור לאומי פלסטיני.
30 השנים האחרונות חשפו את הכישלון המחפיר של פתרון שתי המדינות שהוטל על הפלסטינים על ידי האימפריאליזם האמריקני והקפיטליזם הישראלי.
זה לא מפתיע שבסקר דעת קהל שנערך לאחרונה, 61 אחוז מהפלסטינים אמרו שהם במצב גרוע יותר מאשר לפני אוסלו, ו-71 אחוז אמרו שהיה זה טעות לחתום על ההסכם.
למרות זאת, הפסיפיסטים חסרי התקווה בשמאל טוענים שהפלסטינים צריכים להשתמש רק באמצעים של מאבק לא אלים. אבל כאשר הם ניסו לעשות זאת, מה הייתה התוצאה?
ההפגנה של "צעדת השיבה" ב-2018 בוצעה על ידי אזרחים בלתי חמושים. צבא ישראל השתמש בתחמושת חיה, הרג מאות ופצע למעלה מעשרת אלפים, כולל ילדים, נשים, עיתונאים ורופאים.
דווקא זה שכנע את הפלסטינים שהדרך היחידה קדימה היא להשיב אלימות באלימות. אפשר להתחרט על כך, אבל זו המסקנה היחידה שניתן לצפות מהפלסטינים שיגיעו אליה. וזוהי 100 אחוז אחריותה של מדינת ישראל ותומכיה האימפריאליסטיים.
לפי אותו סקר, 71 אחוז מאמינים שפתרון שתי המדינות כבר אינו מעשי בשל הרחבת ההתנחלויות, 52 אחוז תומכים בפירוק הרשות הפלסטינית ו-53 אחוז חושבים שמאבק חמוש הוא הדרך היחידה לפרוץ את המבוי הסתום.
תוכניות אימפריאליסטיות חורבות
לפני אירועי ה-7 באוקטובר, תהליך נורמליזציה כביכול היה בעיצומו: תהליך שבו ישראל מקיימת יחסים דיפלומטיים וכלכליים רגילים עם מדינות ערב (בעיקר ערב הסעודית), והתוצאה היא שהבעיה הפלסטינית מוכרזת כפתורה.
הדבר הודגש בהתערבותו של נתניהו בהאו"ם שהייתה בספטמבר, כאשר הוא הציג המפה של האזור בה נראו ישראל והמדינות שאיתם היא מנהלת יחסים... אך במפה נכללו רמת הגולן, עזה והגדה המערבית כחלק מישראל, ולא היה שום אזכור לפלסטין!
הציניות הבוטה הזו הראתה את היחס הקשוח, לא רק של נתניהו וכנופייתו הריאקציונרית, אלא גם של מה שמכונה הדמוקרטיות האימפריאליסטיות, שמתייחסות לאומות קטנות כשוליות במשחקי הכוח שלהן.
החיתוך המפלצתי הזה תוכנן להתבצע מאחורי גבם של הפלסטינים. עצם קיומם נחשב למטרד מרגיז. תלונותיהם המתמשכות ניתנות להתעלמות, בעוד שהמשימה הלא נעימה, אך הכרחית, של שמירה עליהם יכולה להיות מופקדת בידיהם של חיילי צה"ל.
זו הייתה התיאוריה. אך לחיים יש נטייה מצערת לסתור את התיאוריות המשובחות ביותר. ולתיאוריה הזו היה חור גדול במרכזה: היא הניחה שהפלסטינים כל כך נכנעים, כל כך מרוסקים, שהם לא יוכלו להילחם באמת. הנחה זו נופצה לרסיסים ביום שבת, 7 באוקטובר.
מקורות שונים הצביעו על איראן כמעורבת. למרות ההכחשות של טהרן, ייתכן שזה נכון. הביצוע המיומן של ההתקפה והדרך בה היא חדרה במהירות את ההגנות החזקות של ישראל הצביעו על רמת מקצועיות שכנראה אינה תוצאה של פעילות חמאס בלבד.
יותר מי זה, לאיראן היה אינטרס ברור בהצלחת המהלך. ההשפעה המיידית הייתה הרס תוכניתו של נתניהו ליצור יחסים קרובים עם ערב הסעודית. הכנופיה הריאקציונרית בריאד הייתה מוכנה למכור את הפלסטינים, ולחתום על עסקה עם ישראל.
אבל התוכניות האלו– שקיבלו עידוד טבעי מצד ארצות הברית – נחרבו. מוחמד בן סלמאן סירב בעקביות להצטרף למקהלה התומכת ב"זכות ההגנה העצמית" של ישראל. הוא יסכן את עצם קיומה של המונרכיה אם ינסה להתנגד לרגשות העם הסעודי, אשר יתמוך בחום לב בפלסטינים.
ה"גארדיאן" פרסם מאמר שכותרתו: "התקפת חמאס שינתה את התמונה עבור הדיפלומטיה במזרח התיכון". מילים אלו מבטאות את העניין היטב. פטריק ווינטור, עורך הדיפלומטיה של ה"גארדיאן", כותב:
"איראן רוצה להפוך את זה לבלתי אפשרי עבור ערב הסעודית לחתום על הסכם עם ישראל, בעוד שאחרים באזור לא יכולים להרשות לעצמם כאוס בעזה."
זה נכון. המנהיגים הערביים אינם יכולים להרשות זאת לעצמם בגלל ההשפעות המערערות באופן עמוק על ההמונים בארצותיהם. איום של מרד ברחובות תמיד נוכח במוחם של האליטות השלטוניות הערביות, שלא שכחו את הלקח מההתקוממויות ההמוניות הידועות בשם האביב הערבי.
זה סיוט עבור שליטי ערב ועבור וושינגטון כאחד. אבל גרסה חדשה של המהפכה הערבית היא התקווה היחידה לפתרון לשאלה הפלסטינית.
האנשים המדוכאים של פלסטין אינם יכולים לשים את התקווה שלהם בהבטחות של ממשלות זרות. האינטרס היחיד של אותן ממשלות הוא להשמיע הצהרות ריקות של תמיכה בפלסטינים, כדי ליצור לעצמן תדמית של סולידריות עם המדוכאים, וזה דבר שקרי מהיסוד.
אין צורך לומר שההבטחות של האימפריאליסטים חסרות ערך לחלוטין, כמו גם ההחלטות הפיקטיביות שמתקבלות באופן שגרתי על ידי מה שנקרא האומות המאוחדות.
העם הפלסטיני יכול לשחרר את עצמו רק במאמציו שלו. ובעלי הברית היחידים שעליהם הם יכולים לסמוך באמת הם הפועלים והאיכרים באזור וברחבי העולם, המדוכאים והמנוצלים בדיוק כמוהם.
ישראל בדרך מסוכנת
ישנו גורם נוסף שלא ניתן להתעלם ממנו. כל עוד מדינת ישראל יכולה להסתמך על תמיכת רוב האוכלוסייה היהודית, יהיה קשה מאוד להביא להפלתה. רק על ידי חלוקת מדינת ישראל לפי קווים מעמדיים זה יכול להיות הצעה ישימה.
בנסיבות הנוכחיות, זה נראה בלתי סביר. הדבר נובע, בין היתר, מההגבלות הקיצוניות של האידיאולוגיה והשיטות של חמאס, המשכנעות אזרחים ישראלים רבים שחייהם מאוימים על ידי ה״טרוריסטים״ הפלסטינים.
למרבה הצער, המתקפה האחרונה והרג האזרחים שכנעו ישראלים רבים שהפתרון היחיד הוא להתלכד סביב הממשלה. הדבר עודד על ידי ההתנהגות המחפירה של מה שמכונה האופוזיציה, שמיד זנחה את כל התנגדויותיה למדיניות הריאקציונרית של ממשלת נתניהו ומיהרה להציע כניסה למה שמכונה ממשלת אחדות לאומית. זהו מהלך הרסני.
עם ישראל חייב לשאול את עצמו את השאלה הבאה: כיצד ייתכן שלאחר כל כך הרבה שנים של סכסוך, כל כך הרבה מלחמות וכל כך הרבה ניצחונות צבאיים הם מרגישים כיום פחות בטוחים מאשר בכל זמן מאז שניצרה מדינת ישראל? כל האמצעים המורכבים שלכאורה נועדו להבטיח את ביטחונם, ברגע האמת, לא היו שווים דבר.
נכון שישראל, עם כוחה הצבאי העצום ועוצמת האש הגדולה שלה, יכולה לנצח בקלות את חמאס במונחים צבאיים. עם זאת, פלישה קרקעית לעזה, עם רחובותיה הצרים, המנהרות הרבות שלה ואוכלוסייה עוינת ומרירה, לא תתבצע ללא אבדות רציניות משני הצדדים. ומה אז לאחר שעזה תהפוך לערימת הריסות? אין לכם מספיק כוחות לכבוש ולהחזיק אוכלוסייה עוינת של 2.3 מיליון אנשים לתקופה בלתי מוגבלת. במוקדם או במאוחר, יתחדשו הפיצוצים והדם יישפך שוב.
והעניינים לא מסתיימים שם. דיכוי הפלסטינים מלהיב את הרגשות בכל המזרח התיכון והאזור. הניסיונות ליצור קשרים עם סעודיה כעת מתמוטטים. ישראל מוצאת את עצמה כעת מבודדת יותר מאי פעם. מוקפת במיליוני אויבים מכל צד, המצב עבור ישראל הוא איום מאוד. והטבח האחרון מהווה אזהרה חמורה לעתיד אף גרוע יותר, אלא אם כן משהו יסודי ישתנה בתוך ישראל עצמה.
מרקס הצביע מזמן על כך שאף אומה לא יכולה להיות חופשית כל עוד היא מדכאת ומשעבדת אומה אחרת: "משימת המועצה המרכזית בלונדון היא לגרום לפועלים האנגלים להבין שלמען שחרורם החברתי, עליהם להיאבק למען השחרור הלאומי של אירלנד ולא רק למען צדק מופשט או סנטימנט הומניטרי." (מרקס לזיגפריד מאייר ואוגוסט ווגט, 1870)
כרגע, קול ההיגיון בישראל מושתק על ידי הנהמה הטורפת של הנגד-מהפכה. אך אלו שממליצים על התלכדות עם הכוחות הריאקציונריים של נתניהו והקנאים הדתיים הקיצוניים, מובילים את ישראל ישירות אל התהום.
מה עכשיו?
למשך שנים רבות, המוני הפלסטינים הפגינו שוב ושוב את נכונותם להקרבה עצמית, את אומץ לבם ואת רצונם להילחם. הבעיה היא שלא הייתה להם הנהגה שהייתה שווה למשימה.
לאחר כל כך הרבה עשורים של בגידות והבטחות שבורות, סבלנותם של הפלסטינים מוצתה. עבור הנוער הפלסטיני הלוחם שרוצה להיאבק מול המדינה הישראלית החזקה, הטילים של חמאס נראים כמו סוג של תשובה. האמונה הזו קיבלה חיזוק רב כתוצאה מהאירועים האחרונים.
אין ספק שהצלחת חמאס, בפריצת ההגנות הישראליות שנחשבו לבלתי ניתנות לפריצה, ובהנחת מכות על ישראל, נחשבת לניצחון בעיני רבים במזרח התיכון ובאזור, אשר חיכו לראות את ישראל מושפלת.
בטווח הקצר, זה יגדיל בצורה עצומה את היוקרה של חמאס. אך בטווח הארוך יותר, המגבלות של הצלחת חמאס יהפכו לברורות למדי. מאזן הכוחות הצבאי נוטה בצורה מכרעת לטובת ישראל.
הנוער הלוחם הסיק שהדרך היחידה קדימה אינה דרך שיחות אלא דרך מאבק מהפכני. זה כולל פעולות המוניות, שביתות המוניות וכן, בסופו של דבר, המאבק נגד מדינת ישראל חייב לכלול הגנה עצמית חמושה ומאבק חמוש.
עם זאת, זה חשוב לא לאבד את תחושת המידתיות. המאבק המהפכני של ההמונים הפלסטינים, כל עוד הוא נותר מבודד, לא יהיה מספיק כדי להביס את העוצמה של מדינת ישראל.
זה ידרוש את המאמצים המשולבים של תנועה מהפכנית המונית ברחבי המזרח התיכון. אך מכשול עצום עומד בדרך: המשטרים הבורגניים הריאקציוניים הערביים תומכים במאבק הפלסטיני במילים בלבד, אך בכל צומת הם מוכנים לבגוד בפלסטינים ולעשות עסקה עם האימפריאליזם.
רק באמצעות הפלת המשטרים המושחתים האלה ניתן יהיה לפנות את הדרך לניצחון המהפכה הסוציאליסטית במזרח התיכון – התנאי המקדים לשחרור פלסטין.
בסופו של דבר, רק הקמת חזית מאוחדת בין העם הפלסטיני לבין מעמד הפועלים והשכבות המתקדמות בחברה הישראלית תיצור את האפשרות לפיצול מדינת ישראל על פי קווי מעמד, ובכך תפתח את הדרך להסדר דמוקרטי וארוך טווח של השאלה הפלסטינית.
זה יהיה תוצר לוואי של המהפכה הערבית, שיכולה להצליח רק אם תבוצע עד סופה. הפלת משטרים מושחתים היא רק חצי פתרון. השחרור האמיתי של העם יכול להיות מושג רק באמצעות הפקעת בעלי האדמות, הבנקאים והקפיטליסטים.
מהפכה סוציאליסטית - הפתרון היחיד!
יותר מדי זמן המזרח התיכון, עם הפוטנציאל העצום שלו, משאביו הטבעיים ובריכת העבודה העודפת וכוח העבודה המיומן שלא נוצל, היה בלקניזציה – מורשת הקולוניאליזם שחילקה את האזור למדינות קטנות שניתן לשלוט בהן ולנצל אותן בקלות.
המורשת הרעילה הזו הייתה קרקע פוריה למלחמות אינסופיות, שנאה לאומית ודתית וכוחות הרסניים אחרים. השאלה הפלסטינית היא רק הביטוי הבולט והמפלצתי ביותר של עובדה זו.
לעובדים אין עניין בכיבוש שטח זר או בהחזקת אחרים במצב של כפיפות. כאשר הכוח יהיה בידי מעמד העובדים, ניתן יהיה לפתור את כל הבעיות העומדות בפני המזרח התיכון והאזור בדרכי שלום, בצורה דמוקרטית, על ידי הסכמה.
תחת פדרציה סוציאליסטית דמוקרטית, ניתן יהיה להקים יחסים אחוותיים בין העמים – ערבים ויהודים, סונים ושיעים, כורדים וארמנים, דרוזים וקופטים. הדרך תהיה פתוחה סוף סוף להסדר דמוקרטי וארוך טווח של השאלה הפלסטינית.
יש מספיק אדמה כדי להקים מדינה פלסטינית אוטונומית, בת קיימא ומשגשגת, עם אוטונומיה מלאה לערבים וליהודים, בדומה לרפובליקות הסובייטיות שהוקמו על ידי הבולשביקים לאחר מהפכת אוקטובר.
אנשים קטני אמונה יגידו שזו אוטופיה. אבל אותם אנשים תמיד טענו שהסוציאליזם הוא אוטופיה. ה"מציאותיים" הללו מתעקשים להיאחז במצב הקיים, שאותו הם מכנים "המציאות היחידה האפשרית" – רק משום שהוא קיים.
על פי ה"תיאוריה" הפושטת הזו, מהפכה היא בלתי אפשרית. אבל כל מה שקיים ראוי להיעלם. וכל ההיסטוריה מראה לנו שמהפכות אינן רק אפשריות, אלא בלתי נמנעות. מערכת הקפיטליזם רקובה עד היסוד. יסודותיה מתפוררים והיא מתנדנדת לפני נפילה.
כל מה שנדרש הוא לתת לה דחיפה טובה. ולא ניתן לשלול כלל שהדחיפה הזו תבוא ממרד חדש בעולם הערבי. זו הדרך היחידה קדימה לעמי המזרח התיכון. המהפכה הפלסטינית תנצח כחלק בלתי נפרד מהמהפכה הסוציאליסטית, או שלא תנצח כלל.
לונדון, 11 באוקטובר 2023.