ב-17/9/19 הישראלים יצאו לבחור כנסת חדשה וממשלה חדשה. אלו היו הבחירות השניות שהתקיימו במהלך השנה הזאת (2019), אחרי שהבחירות הראשונות התקיימו כבר בחודש אפריל 2019. הפעם, המקום של בנימין נתניהו כראש הממשלה היה תחת איום, היריב הראשי שלו, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ ומפלגת "כחול לבן", נאבקו קשה על מנת לנצח ובסופו של דבר הצליחו להשיג 35 מנדטים כל אחת שהתילקו שווה בשווה בין מפלגת "הליכוד" לבין מפלגת "כחול לבן". נתניהו, למרות הכל עשה ועושה את כל המאמצים האפשריים כדי להישאר במשרד ראש הממשלה ובתפקיד זה ולחמוק ולברוח מאימת הדין ומסעיפי האישום שעוסקים בפרשיות השחיתות שלו. נתניהו מנסה לעשות זאת על ידי בניית קואליציה ויצירת ממשלה עם מספר מפלגות ימניות קיצוניות ואולטרה-דתיות. אחת מהן היא מפלגת הימין החילונית "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן שגרסה להיכנס לקואליציה כזאת והביעה עמדה מאוד ביקורתית כלפי נתניהו וביחס למהלכים הפוליטיים שהוא עושה. וכתוצאה מכך לא נוצרה ולא הורכבה ממשלה ושוב פעם הוכרז על בחירות חדשות וחוזרות. אבל שוב פעם, הבחירות החדשות לא סדקו את החומה שנוצרה כאן ולא שברו את הפלונטר. נתניהו כמו תמיד כשהוא תחת לחץ כבד, בתגובה לאותו הלחץ ניהל קמפיין היסטרי ופרנואידי המבוסס על הסתה כנגד הציבור הערבי במדינת ישראל וכנגד כוחות השמאל והכוחות הדמוקרטיים והפרוגרסיביים בציבור היהודי. כמו כן, הוא שיחק על עובדת היותו חברו הקרוב של דונאלד טראמפ נשיא ארה"ב הנוכחי שתמך בקמפיין הבחירות הקודם שלו ואף הכיר בריבונות הישראלית על רמת הגולן. אך נכון לעכשיו ההיסטריה של נתניהו מלהפסיד בבחירות האלה לא עשתה רושם על אף אחד, להבדיל ממה שהיה בעבר בבחירות בחודש אפריל 2019.

אך למעשה, האיומים, ההסתה וההתקפה של נתניהו כנגד הציבורי הערבי, דחפו אותם לצאת להצביע וגרמו להפסד צורב של נתניהו בבחירות אלה ולהיחלשותן של 2 המפלגות הגדולות ביותר- "הליכוד" ו"כחול לבן". שבסופו של דבר איבדו מכוחן הרב שהן קיבלו בחודש אפריל 2019 והסתפקו הפעם עם תוצאה מכובדת של 33 מנדטים למפלגת "כחול לבן" ו-32 מנדטים למפלגת "הליכוד". ולמעשה, אותן מפלגות אולטרה-דתיות ימניות קיצוניות שעליהן נתניהו חייב להישען כדי להקים, להרכיב ולבנות ממשלה (ש"ס, יהדות התורה וימינה) השיגו ביחד רק 23 מנדטים, מה שמשאיר את נתניהו ובני בריתו רק עם 55 מנדטים שהם לא מספיקים עבורו כדי להקים ממשלה מפני שהוא חייב עוד 6 מנדטים כדי להגיע ל-61 מנדטים שיהיו מספיקים עבורו כדי להקים ממשלה. בעוד שליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" שהיו בעבר שותפות הטובים ביותר של נתניהו הלכו על קמפיין שמבוסס בעיקר על מסרים כנגד כפייה דתית ולמען צמצום ההשפעה הציבורית של קבוצות שמרניות ואולטרה-דתיות/ אולטרה-חרדיות, השיגו 8 מנדטים. מפלגת "ישראל ביתנו" שהתבססה בעבר באופן מסורתי על קולות הציבור הרוסי, החליטה לשבור מסורת זאת ופנתה הפעם לציבור החילוני הכללי ולמצביעי הליכוד ובהחלט הצליחה למשוך אליה חלק ניכר ממצביעיה החילוניים של מפלגת "הליכוד" שמאסו בעיקר בפלירטוט האינסופי של נתניהו ומפלגת "הליכוד" עם הקיצוניות החרדית. המפלגה השלישית בגודלה אחרי מפלגת "הליכוד" ומפלגת "כחול לבן" הייתה "הרשימה המשותפת" שבעצם מהווה ברית של 4 מפלגות- מפלגת השמאל הסוציאליסטית והיהודית-ערבית חד"ש, מפלגת בל"ד הלאומית ערבית הדוגלת בדמוקרטיה וברעיון הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, מפלגת תע"ל הליברלית הערבית, ומפלגת רע"ם הדתית והאיסלאמית שמקדמת איסלאם מתון, פתוח וליברלי. הבחירות האלה גרמו הפעם לעלייה ב-12% באחוזי ההצבעה בציבור הערבי. אחוז ההצבעה הפעם בציבור הערבי היה 61% להבדיל מ-49% בלוד אפריל 2019 (עלייה של 12% אחוזים). בעוד שמפלגות "העבודה-גשר" ו"מרצ" הליברלית שהתאחדה עם מפלגת "ישראל דמוקרטית" של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ועם מפלגת "התנועה הירוקה" של יעל כהן פארן וסתיו שפיר תחת הכותרת "המחנה הדמוקרטי" נחלו מילה קשה והפסד גדול וקיבלו בהתאמה 5 ו-6 מנדטים כל אחת. 6 מנדטים למפלגת "העבודה-גשר" ו-5 מנדטים לרשימת "המחנה הדמוקרטי".

הרכבת ממשלה תחת פלונטר ומשבר פוליטי כבד

ועדיין, המשבר הפוליטי שנוצר אחרי הבחירות בספטמבר 2019 הוא עדיין לא נפתר ועדיין לא הגיע לפיתרון. היום, כ-3 שבועות אחרי הבחירות שנערכו בספטמבר 2019 אין עדיין שום ממשלה שעתידה לקום בזמן הקרוב. מפלגת הימין "ישראל ביתנו" בהנהגתו של אביגדור ליברמן עדיין מסרבת להיכנס לקואליציה עם המפלגות החרדיות שתהיה בהנהגת ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו. הוא אמר שיסכים לשבת בקואליציה של ממשלת אחדות יחד עם "מפלגת הליכוד" ויחד עם מפלגת "כחול לבן" בתנאי שקואליציה כזאת לא תכלול את המפלגות החרדיות ואם היא תכלול אז על המפלגות החרדיות יהיה צורך לוותר על חלק ניכר מהפריבילגיות שלהם, בעיקר בכל מה שקשור לשירות בצה"ל (צבא הגנה לישראל). וכל הנסיבות האלה הצליחו לפגוע קשה בבייס של נתניהו ובכוחו הפוליטי. מפני שמצד אחד אם הוא ייענה לדרישות ליברמן הוא יכול למצוא את עצמו בעמדה מאוד חלשה וכנועה. אך מצד שני, ללא התמיכה של אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" אין לנתניהו שום סיכוי ושום אפשרות לבנות קואליציה וממשלה ימנית.

ואילו המצב של בני גנץ לא טוב יותר בהרבה. המפלגות שמשתייכות למה שקרוי "מחנה השמאל-מרכז" (מפלגת העבודה הישראלית, מפלגת מרצ, הרשימה המשותפת ) אומנם המליצו לנשיא על בני גנץ כדי להרכיב ממשלה אך יחד עם זאת אחרי הסרת 3 החתימות של 3 חברי מפלגת בל"ד מהרשימה המשותפת, גם לבני גנץ אין מספיק אנשים שימליצו עליו להרכיב את הממשלה כדי שיוכל ל- 61 חברים וחברות שימליצו עליו ויתמכו בו כדי שיוכל להרכיב ממשלה. ובמקום זאת, הוא הציע ממשלת אחדות שתורכב מהליכוד, מכחול לבן ומישראל ביתנו. אך ללא נתניהו עד שיוסרו ממנו כל החשדות וכל האישומים בגין שחיתות, הפרת אמונים ומתן שוחד או לחילופין שיעמוד בן אדם אחר בראשות מפלגת "הליכוד" בתקופה שמתמנהלךים המשפט והשימוע כנגד נתניהו. מצב זה מעלה את השאלה בדבר מרד והפיכה פנים מפלגתית כנגד נתניהו. אך נכון לעכשיו עם כל המצב שנוצר, פוטש בליכוד ומהלכי הדחה מתוך המפלגה פשוט לא אפשריים בשום מצב.

פיצול במעמד השליט

כל הקשיים והסיבוכים שנוצרו סביב הרכבת הממשלה הם בשום פנים ואופן לא קשיים אידאולוגיים והם בטח ובטח בשום פנים ואופן לא נובעים ממקום אידאלוגי כלל וכלל. מפלגת "הליכוד" בדיוק כמו שאר מפלגות הימין חולקים את אותה השקפת עולם גזענית כנגד האזרחים הערבים בישראל ובנושא זה אין כלל הבדל בין מפלגת "הליכוד" של בנימין נתניהו לבין מפלגת "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן. ובעוד שאומנם בני גנץ ומפלגת "כחול לבן" משתמשים ברטוריקה קצת יותר ליברלית, המצע והמדיניות שלהם ביחס לאזרחי ישראל הערבים אינם שונים במאום מהמצע של מפלגת "הליכוד" בנושא זה. בפועל, במהלך קמפיין הבחירות של 2 המפלגות האלה (מפלגת "הליכוד" ומפלגת "כחול לבן") המצעים הפוליטיים שלהם כמעט ולא היו ניתנים להבחנה וכמעט ולא היו הבדלים ברורים ביניהם. וכשנתניהו במהלך קמפיין הבחירות שלו מיהר להצהיר ולהכריז כי הוא "יספח את בקעת הירדן", אז בני גנץ ענה לו למרבה ההפתעה שנתניהו "גנב לו את הרעיון שלו".

כל אלה מהווים חלק בלתי נפרד מההיסטריה המתמשכת של נתניהו, בין אם זה להתחנף למפלגות החרדיות ולהימצא חן בעיניהן ובין אם זה להימצא חן בעיני הציונות הדתית ותנועת ההתנחלויות הימנית קיצונית. ואת זה אנחנו ראינו יפה מאוד בסיפור עם חוק הלאום שקובע ש"רק לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית בארצו ושהעם היהודי הוא עם מיוחד והזכות הזאת להגדרה עצמית היא ייחודית לו ואך ורק לו". החוק הזה בשורה התחתונה מנמיך ומשפיל את מעמדה של השפה הערבית בישראל וקובע ש"רק השפה העברית היא השפה הרשמית היחידה במדינת ישראל ואילו הערבית יש לה רק 'מעמד מיוחד' ". וכמו כן, החוק הזה (חוק הלאום) הופך את הקמת ההתנחלויות בשטחים הכבושים ל"ערך לאומי" ואף מצהיר בקול ברור ובריש גלי שהמדינה תעודד להקים התנחלויות ותמממן אותן ותסייע לפיתוחן. בפועל, מה שהחוק הזה עושה הוא רק למסד את הגזענות שקיימת בחברה הישראל ומהווה חלק אינהרנטי ובלתי נפרד ממנה. ופשוט מה שקורה זה שהחוק הזה נותן לגזענות הזאת מעמד חוקי ברמת המשטר, ברמת הממסד וברמת המדינה ולא רק ברמת החברה. החוק הזה מעלה את הגזענות הזאת לשלב הרבה יותר מתקדם ולוקח אותה כמה צעדים קדימה.

במהלך הבחירות האחרונות שנערכו בחודש אפריל 2019, חברי מפלגת "הליכוד" של נתניהו התקינו מצלמות ביישובים הערבים, בעוד שנתניהו עצמו בנה גשרים ובריתות עם מפלגות ימניות קיצוניות ואולטרה לאומניות. אחת מהן היא מפלגת "עוצמה יהודית" הפאשיסטית שקודמתה "מפלגת כ"ך" אף הוצאה מחוץ לחוק בשנת 1994 באשמת תמיכה בטרור והסתה לטרור, לשנאה, לאלימות ולגזענות כנגד האוכלוסייה הערבית.

כמובן שמנקודת המבט של המעמד השולט אין שום דבר רע ואין שום דבר לא בסדר בלפלג ולהשניא ציבורים שונים אחד נגד השני ולקדם שיח עדתי, גזעני, מתנשא ומשסה. למעשה, מדינת ישראל מאז היווסדה קידמה את המיתוס סביב היותה מייצגת את כל היהודים בעולם ובדבר היותה מגינה על כל היהודים בעולם בלי שום קשר למעמדם החברתי-כלכלי בחברה הכללית. מדינת ישראל קידמה לאורך עשורים שלמים עדתיות ושיח עדתי וסנטימנטים אנטי-ערבים ואנטי-מוסלמים. ולמעשה על ידי טשטוש התודעה המעמדית של האנשים הפשוטים ובעיקר מעמד הפועלים, הצליח מדינת ישראל לגייס לשורותיה ולצרכי גם את מעמד הפועלים. ובשורה התחתונה, היחידים שזה פועל למענם ולטובתם הם רק בני ובנות המעמד השולט ואנשי האליטה. ויש לציין כי רק בעשור האחרון, נתניהו קידם למען צרכיו הפוליטיים ולמען האינטרסים האישיים שלו שיח עדתי, גזעני, מפלג, מתנשא ומשסה וכמובן כל ההיסטריה העדתית הזאת שלו הייתה רק למען הרווח הפוליטי והציני האישי שלו. בין אם זה בלהתחיל מלחמות אגרסיביות כנגד לבנון או כנגד עזה ובין אם זה לתמוך במפלגות ימניות קיצוניות ואולטרה-לאומניות.

שאר בני המעמד השליט רואים בהתמקדותו של נתניהו בלהישאר בשלטון, מהלך שהוא פזיז ובלתי אחראי גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. מצד אחד, הם לא מרוצים מריכוז הכוח בידיו של נתניהו. ומאידך גיסא, הם חושבים שהוא הרחיק לכת והלך יותר מדי ימינה למחוזות הימין הקיצוני והאולטרה לאומני בעיקר בגלל ותמיכתו בכוחות דתיים, שמרניים וימנים קיצוניים. ודבר זה בהחלט מהווה סיכון הולך וגובר ליציבות הפוליטית (כלומר השלטון הפוליטי של המעמד השליט), גם במישור המקומי וגם מחוצה לו. תהליך זה כבר מתפשט ומתרחב לרבדים גדולים וחילוניים יותר של החברה הישראלית אשר מתחילים לאבד את האמון באשליה של אחדות יהודית אותה טיפח המשטר בעבר. בטווח הארוך הדבר הזה עלול גם להוביל להבחנה מעמדית בחברה, מה שיכול להוות סכנה קיומית להמשך שלטון הקפיטליזם הישראלי. בינתיים, באופן בינלאומי, המשאלה של נתניהו להישרדות אישית ופוליטית עירערה את מערכת היחסים של מעמד השלטון הישראלי ותומכיו בארה"ב. ראשית, נתניהו ערער ישירות את שלטונו של ברק אובמה בכל עת שיכל, וחיבל בעסקת הגרעין באיראן. בהמשך, הברית האישית ההדוקה שלו עם דונלד טראמפ - מערכת יחסים שמושתתת על אינטרסים צרים, פוליטיים וציניים של הישרדות הדדית ואישית של שניהם - והפרובוקציות שלו כלפי איראן הובילו אותו מהמסלול שרצה המעמד השליט.

המעמד השליט לא מעריך אנשים כמו טראמפ ונתניהו. לא מכיוון שהם מודאגים מדמוקרטיה או זכויות אדם - גן עדן ממשיך! לא אכפת להם מאנשים שנזרקים מבתיהם, שפוטרו ממקום העבודה שלהם, שנורו למוות, הופצצו או הורעבו, אלה הם פשוט דברים שהם בגדר נזק ואסון הכרחי בשביל המרדף שלהם אחרי ההון הגדול ואחרי הרווחים. לא, כשהם אומרים שהם מודאגים מהדמוקרטיה, הם לא באמת מתכוונים לזה. הפחד האמיתי שלהם ומזה הם הכי חוששים- שהאופי האמיתי של שלטונם יתגלה וייחשף לעיני כל העולם. הם דווקא זקוקים לאנשים כמו אובמה או קלינטון, שמחייכים למצלמות תוך כדי שהם נותנים את הצווים והפקודות שקשורו בלהפציץ אזרחים חפים מפשע, ואגב, הממשל שלהם הוא זה שייצא הכי הרבה כלי נשק ואמצעי לחימה, יותר מכל ממשלה אחרת שקמה מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום, והראשון שבהם עדיין זכה בפרס נובל לשלום. טראמפ ונתניהו מראים את פניהם המכוערות למצלמות הטלוויזיה, ובכך הם חושפים גם את פניהם האמיתיות והמכוערות של הקפיטליזם והמעמד הקפיטליסטי. זה עלול לעורר מתחים חברתיים שיתפרצו במוקדם או במאוחר בהמשך ויהוו איום על כל המשטר ועל כל יסודותיו של המשטר.

זו הסיבה שהמעמד השליט הישראלי עשה הכל כדי למנוע עוד ממשלת נתניהו עתידית שהייתה עלולה לקום. ראשית, הם תוקפים את נתניהו על ידי חשיפת סדרה שלמה של שערוריות ופרשיות שחיתות, שמתנהלים עליהן כרגע דיונים בבתי המשפט ובכללי במערכת המשפט הישראלית. ושנית, הם שמו את כל כובד משקלם מאחורי בני גנץ וכחול לבן ותמכו בו, בניסיון לעורר את האווירה נגד נתניהו הקיימת בחלקים מסויימים בחברה הישראלית. אך בעוד שמפלגת "כחול לבן" הצליחה להשיג תוצאות טובות בבחירות הקודמות בחודש אפריל 2019, והצליחה לייצג וליצור איום רציני על המשך שלטונו של נתניהו, עדיין,למרות הכל, לנתניהו היה עדיין רוב ימני שעליו הוא היה יכול להישען כדי לבנות ממשלה כשזו תקום בעתיד וברגע הנכון והמתאים. אז המעמד השליט היה צריך להפעיל לחץ אדיר על ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" כדי לעצור את תהליך בניית והרכבת הממשלה, כאשר ליברמן הצהיר שהוא לא ייכנס לקואליציה עם המפלגות החרדיות. אבל נתניהו צריך להיצמד לכס השלטון כדי להימנע מאישומי השחיתות שלו ולקבל חסינות מהעמדה לדין בגין אישומים אלה. וזה בשורה התחתונה מה שגרם לו לצאת לסיבוב שני של בחירות נוספות.

במקביל, נתניהו נסוג לאחור, והתחיל מאשים את פרקליטות המדינה, בתי המשפט וכל מוסד ממלכתי-מדינתי אחר אשר נקלע בדרכו ומונע ממנו להיות חלק מהקנוניה הגדולה להדיחו. כל זה, כמובן, נכון. ממש כמו שהוא קושר קשר שנים ומשתמש במדינה ובעמדתו האישית כראש ממשלה כדי להישאר בשלטון. רק לפני מספר ימים התלונן ליברמן על חוקרים שנשלחו על ידי נתניהו כדי שיעקבו אחריו ויתצפתו עליו. אך בתוך מלחמת האזרחים הזאת והשלכת הבוץ ההדדי הזה, הסכנה האמיתית העומדת בפני המעמד השליט היא שתפקידיה האמיתיים של "הדמוקרטיה" הישראלית ייחשפו ויהיו גלויים לעיני כל העולם. ככל שנחשפים המזימות והקנוניות, כך גם הקשרים הישירים בין מעמד השלטון הישראלי למדינתו, המערערים את הממסד כולו ואת אשליית חוסר המשוא של המדינה, שהיא הבסיס לכל שלטון בורגני-דמוקרטי. זה בדיוק האיום הזה שבו משתמש נתניהו כנגד כל מתנגדיו בכדי לשמור על עמדתו, ומאיים בעצם לשרוף את הבית אם ינסו להרחיק אותו ולהדיח אותו מתפקידו או להחליף אותו במישהו אחר שייקח ויירש ממנו את תפקיד ראש הממשלה.

ככל שיימשך הקיפאון הפוליטי הנוכחי, כך ייגרם נזק רב יותר למשטר. הבורגנות מנסה נואשות להפעיל לחץ על הכוחות השונים כדי שיצליחו להקים ממשלה. הנשיא "החוקתי" של מדינת ישראל, ראובן ריבלין, המייצג גורמים בתוך המעמד השליט שהם יותר מתונים ושרואים יותר לטווח ארוך, הוא אפילו הרחיק לכת וניסה להציע הסכם חלוקת כוח משותף ומורכב בין הליכוד לכחול לבן, שביסודו יהיו ויכהני בתפקיד 2 ראשי ממשלה- בנימין נתניהו ובני גנץ. אך העסקה הזאת לא תעבור ולא תצליח. ואם יימשך הקיפאון הפוליטי הנוכחי, סביר להניח, שמאוד תיתכן קריאה לבחירות בפעם השלישית השנה. וזה משהו שיוסיף למשבר הפוליטי הכללי ולרגשות האנטי-פוליטיים המחלחלים ברחבי החברה הישראל ולאובדן האמון של הציבור הרחב כלפי הממסד, המדינה, נבחרי הציבור והמערכת הפוליטית כולה.

המתחים צצים מתחת לפני השטח

אם אתה מסתכל על תוצאות הבחירות האחרונות שנערכו בחודש ספטמבר 2019, אז התמונה שמתקבלת אל מול עינינו היא שלמפלגות שהאידיאולוגיה, המדיניות, המצעים הפוליטיים והתכניות שלהם הן ימניות, לאומניות ומיליטריסטיות יש רוב ברור (הליכוד, ישראל ביתנו, יהדות התורה, ימינה, ש"ס וכחול לבן). ואלה שהם למעשה נקראים כ"שמאל" הם אינם טובים בהרבה. כולם פרט לרשימה המשותפת הם מגיעים מהממסד הפוליטי ותמכו בדרך זו או אחרת בקו הפוליטי הכללי של מדינת ישראל בעבר. בעוד שהרשימה המשותפת מדברת עם רטוריקה שמאלית יותר, היא עדיין הצהירה מיד לאחר הבחירות כי היא תתמוך בממשלת גנץ. יתרה מזאת, כוחות השמאל היותר מתקדמים בתוך הרשימה המשותפת גזרו לעצמם את הכנפיים כאשר החליטו לבנות ברית פוליטית עם כוחות שבטיים, עדתיים, שמרניים ואיסלאמיסטים.

כך שהמצב נכון לעכשיו הוא שאין כרגע אלטרנטיבה אמיתית למדיניות הציונית של מדינת ישראל. עם זאת, מה שהבחירות האחרונות חושפות הוא שיש משבר מתבשל ומתחים הולכים וגוברים מתחת לפני השטח של החברה הישראלית. המעמד השולט כעת חלוק ונמצא במצב שהוא עומד לפתחה של מלחמת אזרחים פתוחה.הוא לא מסוגל לספק יציבות פוליטית. והוא אפילו לא יכולה להקים ממשלה.חלק חשוב מאוד במעמד השליט הרואה את התהליכים מתחת לפני השטח, רוצה להיפטר מנתניהו, שמסתכן בהריסת היציבות הפוליטית והשלום החברתי והסדר החברתי בישראל. מצד אחד, אין ערובה לכך שניתן לשלוט בכוחות הקנאיים שנתניהו נתן להם דרור וחופש, ואשר הועצמו על ידיו במשך השנים וכל הזמן הזה. מצד שני, הירידה בסמכות המשטר תפתח גם את הדרך לגלים של הפגנות המוניות, בדומה לאלה בשנת 2011. במסגרת משבר חדש ועמוק יותר בכלכלה העולמית מאשר זה שהיה בשנת 2008 ופקד את כל העולם, ככה או ככה המאבק המעמדי יתעצם גם בישראל בעקבות האירועים האלה וזה בהחלט רק עניין של זמן.

בעוד שישראל מנסה להציג את עצמה כמדינת היי-טק משגשגת וכאומת סטארט-אפ מהמתקדמות ביותר בעולם, בפועל מה שקורה הוא שרק חלק קטן מאוכלוסייתה אכן מרוויח מהעלייה, מההישגים ומהשגשוג בענף ההיי-טק. אבל בעבור רוב האוכלוסייה בישראל, דמי השכירות ומחירי המזון גבוהים בהרבה מגרמניה למשל - בעוד שהשכר נמוך בהרבה. רבע מהאוכלוסייה הישראלית חיה מתחת לקו העוני, 55 אחוז מהילדים בירושלים נחשבים לעניים, וישראל היא בעלת הרמה הגבוהה ביותר של אי צדק חברתי מבין כל מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי. ובעוד שנראה כרגע שרוב האוכלוסייה הישראלית היא ימנית, חסרת תקווה ותומכת במדינה הישראלית ובממשלה הישראלית, המעמד השליט לא שכח את ההפגנות ההמוניות של 2011, בהן מאות אלפים יצאו לרחובות תל אביב , ירושלים, חיפה וערים רבות אחרות במטרה למחות נגד יוקר המחיה והעלויות הגבוהות של החיים בישראל. בשנה שעברה בלבד התקיימו חמש מחאות גדולות למען זכויות להט"בים, בתמיכה בפליטים, נגד חוק הלאום, צעדת נשים ומחאות גדולות ורחבות כנגד אלימות משטרתית גזענית. המעמד השולט עוקב בזהירות רבה במה שניתן יהיה לצפות בתקופה הבאה כתוצאה מכל האירועים ומכל ההתפתחויות האלה.

הדבר היחיד שיכול להשאיר את מעמד הפועלים היהודי-ישראלי בחיים ובפעילות אקטיבית ונמרצת ביותר הוא הלאומנות הישראלית והפחד הקבוע שמספר לו סיפורים ומנסה להפחיד אותו על כך שהפלסטינים הם "טרוריסטים", ושאיראן רוצה להשמיד את ישראל. כאשר תשאלו את מרבית הישראלים מהו הנושא הפוליטי החשוב ביותר בישראל, הם יענו לך על השאלה הזאת שזה נושא ה"ביטחון". אבל אם תשאלו אותם מה הנושא השני בחשיבותו עבורם, הם יענו לך על הדאלה הזאת שזה נושא ה"צדק חברתי". תרחיש המצורמכל הכיוונים כנגד מדינת ישראל ותרחיש ה"הם כולם רוצים להשמיד אותנו" ושאלת הביטחון הם פשוטו כמשמעו הדברים היחידים שמונעים מהשאלות החברתית לעלות על פני השטח ולעורר שיח על תודעה מעמדית, שיח חברתי וסוגיות של צדק חברתי. אולם כפי שהראה הקמפיין הנוכחי של נתניהו, למדיניות זו יש גבול והוא עצמו עשוי להסתכן בכך שיקרה ההפך הגמור מכל מה שהוזכר כאן.

עם המשבר הכלכלי העולמי הגדול העומד לפניו, והמשק הישראלי שתלוי מאוד בשוק העולמי, המתחים ככל הנראה יעלו עוד יותר ויותר. משבר חדש פירושו שיהיה צנע נוסף ופגיעה ברמת החיים ובאיכות החיים במדינת ישראל. זה יביא בתורו לחוסר יציבות והרבה קיטוב ושיסוי ופילוג רחבים יותר בחברה הישראלית ובציבור הכללי בישראל. ובד בבד עם תנועות אחרות באזור, הדבר עלול לפתוח את הדרך לגלי מחאה המוניים חדשים שיהיו ברמה גבוהה אפילו הרבה יותר מאלה שהיו בשנת 2011, אשר ירעידו את הקפיטליזם הישראלי עד ליבו.